בכוך הביתי החדש שלי גיליתי חיים חדשים, חיים נטולי טלוויזיה. בחיים החדשים שלי יש גבר חדש וקוראים לו קוואמי דה לה פוקס. אייל פרידמן, הוא קוואמי, הוא גם האחראי לפלא הרדיופוני היומי של 22:00 "הקצה". כעוף מוזר במיוחד שוכנת לה "הקצה" דרך קבע בין מטחנת ההווה, קיילי ואלישיה קיז, לבין מטחנת התמיד, הלהיט היחיד של סיוון שביט ואיטרנל פליים. המוזיקה של "הקצה" מרגשת, נשכנית, מעוררת, פרובוקטיבית, לפחות במושגים שהנחילה תחנת האם, שאפילו הירידות עליה הפכו קלישאיות כמו השירים שהיא נוהגת להשמיע.
לשמוע את פרידמן מתרגש, באמת, פשוט משאיר חיוך מסתורי נסוך על השפתיים עד הקימה של למחרת. תנו לי רק עוד לחישה עתירת אנרגיה של פרידמן - "וזה פאנטום מס, הרכב נוסף של מייק פאטון" - ואני את היומית שלי קיבלתי. קוואמי אומר "אלקטרוניקה מפנקת" וכבר אפשר לשמוע את רוייקסופ מסמפלים שיר ישן ב-so easy באלגנטיות. קוואמי נותן את "אנגר מניג'מנט" מתוך האלבום החדש של הפרויקט המכונה - נת'נייל מריוודר. קטע פואטי ממש שמעורבים בו כל האנשים הנכונים בתעשיה. השוליים מעולם לא נשמעו מחרמנים כל כך. או שאולי אני פשוט צעירה?
המלך החדש שלי יודע בדיוק את האיזון בין הרועש והרוקי, השקט והממכר, האלקטרוני והקול מאן, וכשהוא אומר שהשיר הבא הוא מצוין, אני יודעת שיהיה מצוין. ואני מדמיינת לי בעיני רוחי את קוואמי שלי יושב באולפן החשוך של גלגל"צ, מנענע את האפרו שלו מצד לצד, מסתבך עם דיווחי התנועה על רקע העיבוד המצמרר של פאנטום מס לנעימה מתוך "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי, ואני מודה לאלוהים שאני בבית ושיש מי שישן מול הטלוויזיה בסלון שבקצה המסדרון. קוואמי ממשיך את הסשן שהוא התחיל עם קטע ארוך וממכר מתוך החדש והכפול של ג'יל סקוט, הדבר הבא של המוזיקה השחורה. הקול העמוק של סקוט חורך את הנשמה. חשבתי ש-"Last night I dreamt somebody loved me" של הסמית'ס הוא שיר מדכא שיושב אצלי חזק בפנים, אבל כשקוואמי השמיע לי את הביצוע של Low גיליתי עצבות חדשה, סמיכה יותר, איטית יותר. חמימות גרובית משתלטת עלי כשמתחיל הרימיקס של ג'רביס קוק וסטיב מאקי מ-Pulp ל-Facts of life של ה-black box recorder. אבל קוואמי לא מרפה ומשמיע את סטינה נורדנסטרם, הגירסא השבדית והעצובה יותר של ביורק בפאזה רגועה משהו. בשביל הקריצה המשעשעת לתחנת האם מביא אותה קוואמי ב- 50 ways to leave your lover כש-play group ממלאים את תפקידו של פול סיימון.
כששומעים את "הקצה", אי אפשר לעשות תוך כדי האזנה שום דבר אחר. לא מדובר במוזיקה שמתפקדת כטפט מבאס בחנות בגדים שינקינאית פוסט סופיסטיקייטד. אני יודעת ששכחנו שזה אפשרי, אבל אפשר גם להקשיב לרדיו ולא רק לרהט איתו סצינה באווירה א-לה גפי אמיר. אני קוראת למהפך לאלתר. תנו לקוואמי עוד שעות שידור, תנו לקוואמי תחנה משלו. עזבו אתכם, תנו לו פרס על מפעל חיים! לחשוב לאן הדרדרתי: אני נופלת מהרגליים מטיפוס שכולה משמיע מוזיקה טובה ברדיו. החיים במאה ה-21 בישראל באמת מוזרים.
קוטג' מרגיש קצת בודד
3.12.2001 / 10:43