הבוקר לא יצאנו לאימון, כביתר הימים. רימונד וליז, שהגיעו מאד מוקדם לכלביה, הוציאו את רינגו ואותי לסיבוב ולאחר מכן פינקו אותנו במקלחת שיגעונית. לאחר שניגבו אותנו במגבות גדולות, היה לנו ריח נהדר. לא ראינו את עמי כל הבוקר, אבל אחר הצהריים הוא הגיע, כשמימינו הולכת בצעדים מהוססים, בחורה צעירה ויפה. היא אחזה במרפקו הימיני וכך התקרבו אלינו. "הם בוודאי חברים טובים אם היא אוחזת בידו" חשבתי. רינגו ואני קמנו ממקום מרבצינו והתבוננו בהם בסקרנות.
"ורד," פנה עמי אל הבחורה, "הכירי בבקשה את רינגו, כלב הנחייה שלך. אם תעברו את הקורס בהצלחה, רינגו יעבור לגור בביתך ותהיו חברים להרבה שנים". "שלום רינגו", פנתה ורד אל רינגו בקול נעים, והושיטה יד ללטפו. עמי, שבינתיים שם לרינגו רצועה חדשה סביב צווארו, הושיט את ידו ומסר אותה לידי ורד.
"איזו בחורה יפה!" חשבתי לעצמי, "תמיד היה לרינגו מזל. מי יודע את מי אני אקבל". "אלווין, חכה כאן, עוד מעט אביא את אריה כדי שתכירו זה את זה ואחרי כן נצא כולנו להשתובב בגן הפקאנים". "גן הפקאנים הוא המקום האהוב עלי ביותר. גם על רינגו. רק נראה מי זה אריה...".
שמור עלי ואדאג לך
השלושה התרחקו והשאירו אותי לבד. לאחר מספר דקות, עמי חזר, כשהפעם במרפקו אוחז אדם מבוגר, חמור סבר ובעל שיער לבן ודליל. כמו שכבר אמרתי, לרינגו תמיד היה מזל בחיים. כשעמי הציג אותנו זה בפני זה, התכופף אלי אריה, חיבק את צווארי ואמר: "שלום ילד, אני בטוח שנהיה חברים טובים. אמרו לי שאתה כלב מאד חכם ואני אוהב כלבים בכלל וכלבים חכמים בפרט. אתה תשמור עלי ואני מבטיח לדאוג לך שתהיה מאושר". "הוא נחמד," חשבתי, " אבל, כמה שהוא מדבר...".
הצטרפנו אל ורד ורינגו בגן הפקאנים, ובזמן שעמי הסביר לורד ואריה כל מיני דברים, רינגו ואני מצאנו ענף יבש של עץ והתרוצצנו איתו בפה, סביב הגן. "היה דבר מוזר במבטו של אריה. עמי, כמו כל יתר האנשים האחרים, תמיד מסתכל לי בעיניים כשהוא מדבר אלי. לאריה יש מין מבט מרוחק, לא ממוקד ולא מסתכל לי בעיניים כשהוא פונה אלי. הוא גם לא הולך לבד מבלי לאחוז במרפקו של עמי, או מבלי לגעת בגדר או במעקה. זה נראה כאילו הוא לא רואה. כנראה שגם ורד לא רואה. אם כך, זהו בעצם תפקידו של כלב נחייה - לעזור לאדם עיוור לנוע ממקום למקום. בגלל זה עמי, בזמן האימונים שם על גבי, ריתמה עם ידית, וקשר לעצמו מטפחת סביב הראש בכדי לכסות את עיניו. עכשיו הבנתי - כלב נחייה זאת עבודה מאד חשובה!".
שהאנשים לא יכשילו אותנו
לאחר זמן מה, כשעייפנו מהמשחקים, החזיר עמי את רינגו ואותי לכלביה. ורד ואריה נשארו בגן הפקאנים (תמיד לאנשים יותר כיף. זה לא הוגן). מאוחר יותר החל לרדת גשם דקיק. "אני מקווה שעמי לקח את ורד ואריה לתוך הבית הגדול." אמרתי לרינגו," שלא יהיו חולים מהגשם, כי אז כולנו ניכשל בקורס, וזו בושה גדולה לכלב נחייה מתחיל". רינגו הנהן בראשו לאות הסכמה וזרק מבט מודאג אל ענני הגשם השחורים שבשמים.
ההמשך, כמו תמיד, בשבוע הבא.