בנאום קהיר של נשיא ארצות הברית ברק אובמה ניתן היה לזהות שילוב מרשים של אוריינטציות של נשיאים ליברליים מהמפלגה הדמוקרטית במאה ה-20. בדבריו אתמול שמענו את הקול "הדוגרי" של טרומן, את האוריינטציה האינטלקטואלית של קנדי, ואולי בעיקר את האידיאליזם של וילסון. כמו המקרה של וילסון בתקופת מלחמת העולם הראשונה,, ניסה אובמה לפתח שאיפות ורעיונות גדולים בדיאלוג ישיר עם ציבור רחב.
ברשימת המחמאות להופעת אובמה שהולכת וגדלה מדי שעה בבלוגים ובתקשורת העולם, מודגש סגנונו של הנאום. בזכות מילות הברכה בערבית והפרטים הביוגרפיים שאובמה שלף מחייו, חוזק מעמדו של הנשיא האמריקאי ככוכב הגדול של הפוליטיקה העולמית. אולם נקודות הזכות על סגנון לא מוחקות בעיות של תוכן, ותכניו של הנאום היו מאכזבים ואף מעליבים.
אובמה תיאר את המזרח התיכון כליברל אמריקאי שדיבר על המלחמה הקרה בשנות ה-60 וה-70 ושלא היה מוכן להודות במחדלים הערכיים והמעשיים של הקומוניזם הסובייטי. בו בזמן שהוא עמד על הצורך לדבר בשפת אמת על האזור, הוא התקשה לכנות נסיבות בסיסיות בשמן הברור. ברגעים חשובים של הנאום הוא חצה את הגבול בין הרצון הלגיטימי לכבד את האוריינטציות הדתיות והרוחניות של מאזינים מוסלמיים לבין התרפסות נורמטיבית.
לאן נעלמה המלה "טרור"?
בעקשנות שיגעונית פסל אובמה את השימוש במילה "טרור," כאילו שהבעיה המרכזית בעולם מאז ההתקפות בניו יורק בספטמבר 2001 היא הניפוח האופורטוניסטי במונח זה שנעשה בממשל בוש ובכלי תקשורת ימניים בארה"ב. בנאום שקרא לדבוק באמירת "האמת" בכל מסגרת ובכל מישור, הנשיא האמריקאי קרא לאנשי אל-קעאדה "קיצוניים" ולא "מחבלים" כדי לחוס על רגישויותיהם של שומעיו באוניברסיטה בקהיר. האם הוא באמת לא מתכוון לקרוא לאותם אנשיו של בן-לאדן "מחבלים" במפגש עם משפחות שכולות אמריקניות שאבדו יקרים בהתקפות על מגדלי התאומים?
ככל שנאומו של אובמה הצטיין במאמצו לא לפגוע ברגישויות ערביות, כך גם הוא התרשל בהתמודדותו עם רגישויות יהודיות. בדבריו נגד הכחשת השואה או נגד שאיפות טהרן בפיתוח נשק בלתי קונבנציונאלי, הנשיא שילם מס שפתיים למוסכמות שלגביהן אין לאיש שפוי בעולם המערבי ספקות. אך הוא יצר קווי סימטריה בין הנכבה והשואה, או בין המדינה היהודית ופלסטין, שדוחים את הרוב המכריע של היהודים במדינתנו ובתפוצות.
בנאום מפורט ואמיץ זה היתה לאובמה הזדמנות פז להסביר לשומעים מוסלמים דבר מה דווקא על רגישויות יהודיות. חובתו היתה להדגיש כי מבחינת היהדות, יש רק מדינה יהודית קטנה בעולם לעומת מדינות ערב גדולות רבות. אך במקום להניע דיאלוג מהותי על ייחודה של היהדות מול ייחודה של האיסלם, ניסה הנשיא האמריקאי לקנות את לבבות היהודים בזול בהבטחתו לבקר בבוכנוואלד. בהתחשב בכך שהנאום היה עתיר התנסחויות חדשניות ומהותיות שהופנו לשומעים מוסלמיים, דבריו של אובמה על בוכנוואלד נשמעו כמעין פרס תנחומים לסוף שבוע בים המלח שהוענק על ידי מנחה תוכנית טלוויזיה לאורח לא רצוי.
86 מילים: זהו המרחק בנאומו של אובמה בין דבריו על שואת היהודים לבין דבריו על זכותם של פלסטיניים למולדת. בכפייה מאולצת של השוואה מקוממת על אירועים היסטוריים שונים, חשף אובמה שלא במתכוון את הקושי בקיום סימטריה בין מתן כבוד למוסלמים לבין מתן כבוד ליהודים. בנאום עשה אובמה מספר צעדים חשובים קדימה מבחינת גיבוש שפה משותפת חדשה בין אמריקה והעולם הערבי, אך באופן אירוני הוא הבליט את פערי התפיסות הרוחניות בין ערבים ויהודים שמשתיתים את הסכסוך ביניהם. במאמציו לגשר על הפערים הללו, יצטרך אובמה להשמיע יותר מ-86 מילים.
* ד"ר מתיו סילבר הוא ראש החוג ללימודים רב תחומיים במכללה האקדמית עמק יזרעאל.