הריקוד הביזארי של התקשורת סביב טופז

הציניקנים של פעם אמרו שלא חשוב מה כתוב בעיתון של אתמול כי כבר נעטפו בו דגים. ואז לתקשורת עוד היה מעמד, מיטב המוחות החושבים והיוצרים לקחו חלק במלאכה. הידרדרות אמינותה ורצינותה של התקשורת בעיני הציבור, הוא תהליך צהוב וארוך, בו תרבות הרייטינג והנפוטיזם של משפחת התקשורת שולטים בכל.

בימים האחרונים חווינו כולנו את הדיון סביב דודו טופז, ריקוד ביזארי לרגלי חשוד מפורסם, בן בנה של התקשורת. כלי התקשורת התחרו זה בזה באמצעות "דרמות" מגוחכות ו"שידורים ישירים", כאלו שהגיעו לשיאים כמו שיחה עם אלכס גלעדי מ"חו"ל", באחת מרשתות הטלוויזיה, שהסביר באריכות שרגלו של אחד הקורבנות טרם החלימה אחרי שבעה חודשים – וכמה חמור הדבר. ברוך הבא מר תקשורת, למציאות של מאות נתקפים שלא מבריאים לעולם. אולי לא שמת לב, אבל באותה תקשורת, בפינה צדדית קטנה, הופיעה ידיעה שאיזה מופרע אחר מירושלים רצח אדם ופצע עוד שניים – האם תדבר על הפצועים הללו עוד 7 חודשים? הרשה לי לפקפק בכך.

אם בכך לא די, נמצאנו למדים מאמצעי תקשורת מאוד מסויים, שבימים אלו חלפה שנה למותו של טומי לפיד ז"ל, השיח כלל את אהוד אולמרט. מבלי לפגוע – ירדנו מהפסים? מילה של ממש על אפרים קציר ז"ל, מענקי הלאום – בקושי. על יהודה דומיניץ ז"ל – מטעמי זהירות אולי, על אחרים שתרומתם למדינה לא היתה פחותה, אבל הם לא בניה של התקשורת, אין מילה. וענייני המדינה – נדחקו לפינה – אין בעיות מדיניות, צבאיות, מע"מ על ירקות וירידה בתיירות, אנחנו בבועתנו המבעיתה לתמיד.

בימים אלו, "תרבות" היא שעיתונאים מראיינים את עצמם כמומחים לכל דבר. בהם הדיון הערכי במועצת הערוץ השני הוא מאיזו שעה ניתן לשדר פרומו הכולל עירום יחסי; בהם אין שום חשיבות לעומק, רצינות, לימוד ובדיקה; אלו ימי הדמדומים של הדמוקרטיה.

העדר פלורליזם ועומק, תרבות וחינוך, ערכים ויעדים הם סממנים מבשרי רע והרוביקון נחצה ב-15 העמודים על דודו טופז בעיתון של המדינה. 15 עמודים של צהוב עמוק מהווים תמרור ענק בדרכנו להרס עצמי, לחוסר מידע, להעדר סדרי עדיפויות, להעדר רצינות, להעדר דרך.

*הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין יגאל ארנון ושות'