גאווה ודעה קדומה

(קטע מתוך הסרט "הזמן הוורוד" בבימויו של יאיר קדר, באדיבות yes דוקו)

היו שתיארו את האירוע הזה כמשלחת של חוצנים שנחתה בתל אביב, הותירה רושם עז והסתלקה. זה התחיל ברעיון לקיים כנס בינלאומי של הומואים ולסביות יהודים, עם אורחים מבית הכנסת "שמחת תורה" האמריקאי. בית המלון "מרינה" ובית הארחה בקיבוץ "מעלה החמישה" ביטלו את ההזמנות מחשש לאבד את תעודת הכשרות שלהם והכנס מתבטל. במקומו נערכת הפגנה בכיכר מלכי ישראל. משתתפים כ-60-70 איש ואישה. הכתב מוקי הדר מערוץ אחד מתעד את ההפגנה וגם נפגש בבית פרטי עם נציגי הקהילה. הכתבה אורכת, כמנהג הימים ההם, יותר מעשר דקות, של צילום פילם בשחור לבן – הכולל שיחת סלון, הפגנה, ותגובות משועשעות למדי של העוברים והשבים הנדהמים. זו הסנונית הראשונה – אקט קולקטיבי של יציאה לרחוב של גייז בישראל המשתאה.

עמוס גוטמן הוא במאי הקולנוע הישראלי הגאה הראשון – הוא לומד בבית צבי, סרטי הגמר שלו עוסקים בחוויה החד מינית, וגם סרטו הארוך הראשון באורך מלא – "נגוע" שיוצא בשנת 1983 לאולמות הקולנוע בהקרנה מסחרית, ולא זוכה להצלחה. דרוש היה אומץ רב לגוטמן לעשות סרט כזה, בעצם אוטוביוגרפיה דמיונית שבה יהונתן סגל, גיבור הסרט, הוא בן דמותו של הבמאי. הסרט משרטט מציאות אכזרית ואירונית – הוא שובר את לבו של נער גיי, את ליבה של חברתו לשעבר, משפיל את הנער ואת ידידיו, ולבסוף משפיל את עצמו. בעיתונות מתפרסמות רשימות ביקורת סקרניות, וגוטמן עצמו מתראיין ב"לאשה" ומספר שהוא חובב נשים. ייקח עוד כמה שנים עד שעבודתו תזכה ליותר הערכה וגם הוא יבין כמה אמיץ הוא היה.

זה הניסיון השלישי הידוע לבטל את חוק משכב זכר, והפעם הוא מצליח. בפעם הקודמת זה היה בראשית שנות השבעים. אורי אבנרי הקריא מעל דוכן הכנסת מכתב של צעיר הומו שהתאבד. ליבותיהם של חברי הכנסת לא נמסו. ההצעה לבטל את האיסור על משכב זכר נדחתה. כשאמנון רובינשטיין ושולמית אלוני עשו את זה בפעם הבאה – במרץ 1988, הם הצליחו. כשהוגש תיקון לחוק העונשין, שכלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין, אלוני "שכחה" להכליל את הסעיף האוסר יחסי מין הומוסקסואלים בהסכמה. חברי הכנסת לא שמו לב שהסעיף אשר אסר על יחסים הומוסקסואלים בהסכמה הוצא מהחוק. גם אגודת ההומואים והלסביות הופתעה מכך שהתיקון לחוק עבר.

ביטול האיסור על משכב זכר הוא כה משמעותי משום שהוא סולל את הדרך ללגיטימיות משפטית – אין יותר סנקציות בחוק ובמשפט על גייז. ויש מיד מי שמרים את הכפפה – דייל אל על, אקטיביסט ותיק שעלה מדרום אפריקה. שמו יונתן דנילביץ והוא תובע את חברת אל על שמסרבת לתת לבן זוגו כרטיסי טיסה, כפי שהיא מעניקה לכל הידועים בציבור. שש שנים אחר כך, יזכה דנילוביץ בבית הדין לעבודה. אל על, המכונה בחוגים מסוימים "המפלה הלאומית", מערערת בבג"צ. בפסק דין תקדימי, שכתבו יעקב קדמי, אהרון ברקודליה דורנר, תחויב חברת התעופה הלאומית להעניק לבן זוגו הטבות הזהות לאלה שמקבלים בני הזוג של העובדים ההטרוסקסואליים. המשמעות של בג"צ דנילביץ היא שיש לתת תנאים סוציאליים מלאים לבני זוג מאותו המין.

זו הכניסה הדרמטית ביותר לספירה הציבורית עד כה: ח"כ יעל דיין, שמייסדת ועדה למניעת אפלייה בשל נטייה מינית בכנסת, מזמינה את נציגי הקהילה לדבר. בבית האגודה בתל אביב בוחרים את הנציגים: פרופ' עוזי אבן נבחר. ישלו מראה מרשים, וגם דיבור כריזמטי. הוא כותב נאום נמלץ, אבל שוכח אותו בדרך לירושלים. לצדו מדברת שרון גרשוני. צלמים וכתבים עטים אל אולם הוועדה, הגדוש בעשרות הומואים ולסביות. אבן חושף את האפלייה שסבל ממנה בצבא, כאשר התברר שהוא הומו. באחת הופך אבן לפעיל מרכזי ולאחד מראשי הקהילה יחד עם בן זוגו, מנכ"ל האגודה לשמירת זכויות הפרט דאז, עמית קמה.

היו לפניו עיתונים כמו "קלף חזק", "נתיב נוסף" ו"מגעים", אבל "הזמן הוורוד" הוא העיתון הקהילתי הראשון שזוכה לבולטות ארצית, מופץ ומחולק חינם ומאופיין בקו פוליטי ומרדני. הקמתי אותו יחד עם בן זוגי דאז רונן ודררו, והדפסנו 10,000 עותקים שחולקו על ידי כמה חברים בתל אביב וברחבי הארץ. משתתפים בעיתון מיטב הכותבים, ביניהם אבנר ברנהיימר, גל אוחובסקי, גור רוזן, סמי דואניאס, אורן קנר ועמליה זיו ואחרים. העיתון מתפרסם בשל כמה קמפיינים בולטים. ביניהם: עיבוד פוטושופ של חנן פורת וזבולון המר בעירום על השער, עיבוד של שר האוצר דאז יובל נאמן כרוצח סיני קטן לאחר שסירב לאשר תרופות לאיידס בסל הבריאות, מבצע נושא פרסים ליציאה מהארון ועוד.

היא מופיעה בתחילה בערבי הווי בימי שישי בערב במועדון של שירזי. עופר נסים מביים כל מיני מסכתות לחגים – שירים פופולריים או עממיים זוכים לעיבוד מיני – כמה שיותר רמיזות על זיונים ככה יותר טוב. נתי נתן מככב במסכתות האלה, וגם האחים סעדיה. אבל אי אפשר להסתיר את הסטאר קואליטי של דנה אינטרנשיונל. אחד השירים שלה זוכה להצלחה מסחררת – זו וריאציה ערבית על שיר של ויטני יוסטון. בשנים הבאות תעבוד חבורה של מקורבים על הפיכתה של דנה לזמרת לאומית – תוך כיבוש יעד אחר יעד. מצעדי הפזמונים, תוכניות האירוח, קדם האירוויזיון בפעם הראשונה והאירוויזיון בפעם השנייה, שמתקיימת במאי 1998. באותו לילה בכיכר רבין בתל אביב נערכות חגיגות עד אור הבוקר. גייז, לסביות וקוקסינלים רבים חשים שזה ניצחון אישי – נוכחותם בולטת במהלך אותו לילה ותיעוד אותו ערב משודר בעשרות תחנות טלוויזיה.

שבועיים אחרי הניצחון של דנה, בגן העצמאות בתל אביב, נערך פסטיבל הוויגסטוק המסורתי. אלפי חוגגים מבלים יחד את היום. בשבע בערב, עם כניסת השבת, המשטרה מורה לסגור את המוזיקה. ליידי סמנתה, דראג קווין פלסטיני תושב יפו, עולה על הבמה ומצווה על החוגגים לצאת לרחובות. בשעות הבאות על רקע מהומות רחוב, עימותים עם המשטרה ועם העוברים והשבים וסיקור של כלי התקשורת - יחסמו החוגגים את הרחובות הקרובים. תהלוכה ססגונית של הומואים, לסביות וקוקסינלים, תפלס את דרכה לכיכר מלכי ישראל, שם יוריד בחור צעיר אחד את דגל ישראל המתנוסס מול בית העירייה ויעלה מעלה במקומו את דגל הגאווה.

החל משנת 2002 מתקיימים מדי שנה מצעדי גאווה בירושלים. ב-2005 בעיצומו של המצעד, פורץ לתוך קהל הצועדים חרדי בנסיון לרצוח צועדים בדקירות סכין. הוא פוצע שלושה מהצועדים ונעצר. המפגע, ישי שליסל שמו, מורשע בשלושה נסיונות לרצח, ונידון ל-12 שנות מאסר, ולתשלום פיצוי בסכום של 280,000 שקל. בשנה לאחר מכן, יוצאים מאות חרדים להפגנות בשכונות החרדיות בבירה, במחאה על מצעד הגאווה שעתיד להתקיים. ההפגנות כוללות הבערת מיכלי אשפה, זריקת בקבוק תבערה והתעמתות עם המשטרה. המצעד בשנת 2007 מתקיים כסדרו תחת אבטחה משטרתית ענקית. שנה לאחר מכן, צועד המצעד ללא הפרעות תחת הכותרת "אהבת חינם". המאבק הציבורי על המצעד בירושלים מפלג את הקהילה ההומו לסבית ואת הציבור החילוני. השאלה האם לוותר על ירושלים ולהסתפק בתל אביב? השאלה היא למי שייכת ירושלים? האם היא הבירה הייצוגית, והמרחב שלה הוא המרחב של כל אזרחיה, או האם היא עירם של תושביה העניים, החרדים והשמרנים? השאלות נותרו ללא מענה.

ולקינוח, עשרות המאבקים המשפטיים על עניינים עקרוניים יותר ופחות: המאבק על הייצוג והחדירה לספירה הציבורית בטלוויזיה ובעיתונות, יצירת המשפחות החדשות, הנראות של תת הקהילות של הטרנסים והגייז הדתיים והערבים ואלפים רבים של אנשים גאים שעשו צעד ענקי בעצמם ושינו את עולמם.


* הכותב הינו במאי הסרט "הזמן הוורוד", שיוקרן ב-1.7 ב-yes דוקו.