כלכלה תמורת שלום

נשיא ארצות הברית ברק אובמה יקציב כשנתיים למאמץ למימוש הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, אולם ספק אם תזדמן לו תקופה ארוכה כל כך. פתיל הסבלנות של האמריקנים מתקצר מיום ליום, וכל עוד חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה האמריקנית מתקשה לעמוד בתנאי תשלומי משכנתאות, וחברות המכוניות הגדולות , סמל למעצמה הכלכלית האמריקאית, פושטות רגל, יתחזקו בוושינגטון הקריאות לחשוב מחדש על הסכום הבלתי פרופורציונאלי בסיוע חוץ, שמקבלת מדינת ישראל.

התשתית לקיצוץ המדאיג הזה בסיוע התגבשה בשנים האחרונות. היא מושתת על הדינאמיקה התרבותית של התקינות הפוליטית, בה התקשורת ומתדיינים בשיח הציבורי שומרים על "איזון" בהצגת התביעות השונות של עמים מסוכסכים כשוות-ערך, ועל הרתיעה הגוברת ממורשת הנשיא בוש, שבה העולם הערבי הוצג בפשטנות כישות מרושעת. שכלול בפריסת הנרטיב הפלסטיני באקדמיה ובמוסדות אחרים תורם גם הוא לאווירה. אבל כל התהליכים הרוחניים-החינוכיים האלה מתגמדות בחשיבותם למול האיום, שהמשבר הכלכלי מציב על החברה האמריקאית.

בישראל מכהן כעת ראש ממשלה, שיותר מכל קודמיו במשרד דוגל בסוג של דטרמיניזם כלכלי. נתניהו מבין בהשלכות החמורות, מבחינתנו, שעלולות להתחולל בפוליטיקה העולמית כתוצאות לוואי מהמשך ההאטה הכלכלי. כקודמיו בליכוד, לנתניהו אין ציפיות גדולות לגבי ההתייחסויות בעולם כלפי המפעל הציוני, אך הוא מביא את הכלים הנחוצים לסילוק תפל ההתבכיינות בדברים שנשמעים כעת על ידי אנשי הימין על נטיות פרו-פלסטיניות, כביכול, בהשקפתו של נשיא אובמה. למרות שאובמה הוא דמות ייחודית וכריזמטית בזירה הפוליטית, הסוגיה האמיתית, מבחינתנו, אינו דעותיו של איש זה או אחר, אלא פתיל האהדה האמריקנית שעלול להתקצר בשל תהליכים גלובליים שמסתכמים כעת, וכתמיד, בדאגות לחם וחמאה של הציבור.

אפשר לסמוך על אנשי ימין בקואליציה אצלנו: הם ימשיכו להציג את טענותיהם נגד הנשיא האמריקני הפופולארי ביותר בחמישים השנים האחרונות, כאינטרס ישראלי חיוני. אבל לנתניהו עצמו אין פנאי לעיסוק באיוולת דיפלומטית מסוג זה. השבוע, כאשר אובמה יעמוד בקהיר וישמיע דברי פיוס לעולם הערבי, יתקצר בהרבה פתיל ההזדמנויות לנתניהו. דבריו של אובמה ידרבנו קריאות לפתרון של שתי מדינות כעוגן לכל הסדר דמוקרטי חדש באזור, מהמפרץ הפרסי ועד ביירות.

בשעת כושר זו, לנתניהו יש סיכוי להביא סחורה שתתקבל בסוף על ידי אותו המרכז בציבור שהעלה אותו, בדוחק, לראשות הממשלה. על נתניהו לחתור להסכם שימסגר את הפתרון של שתי מדינות בלי לחייב וויתורים על שכונות בירושלים ומספר התנחלויות בגדה. המשוואה לשם זה פשוטה למדי: על ממשלת נתניהו להציע לוותר על העיקרון של ריבוי טבעי בהתנחלויות תמורת חידוש המחויבות האמריקנית למכתבו של בוש באפריל 2004, שביטא הכרה בעובדות דמוגרפיות ישראליות מסוימות בשטחים.

לאחר המפץ הגדול, המרכז בארץ נראה אבוד בחלל, נטול עקרונות פעולה, בו בזמן שהאמריקנים בחרו מנהיג, שיידע השבוע לפרש את מטרות ממשלו באזור, תוך שימוש במונחים בהירים שמשמעותם לא תחמוק מהסונים בקהיר, מהשיעים בטהרן ומהמובטלים בדטרויט. על נתניהו לפעול בתבונה ולנטוש את הקיטורים של אנשיו בימין באובמה. מוטב יהיה אם ראש הממשלה יציב את המטרה של הסדר מדיני עם הפלסטינים, ללא נסיגה מוחלטת לקו הירוק, כמטרה משלו. טקטיקה אחרת של התלהמות על ריבוי התנחלויות תביא למשוואת החמורות שהוכתבו אי-פעם לראש ממשלה ישראלי מוושינגטון, בהן הלוגיקה הכלכלית המקובלת על נתניהו תחתור תחת כל מעייניו.

* ד"ר מתיו סילבר הינו ראש החוג ללימודים רב תחומיים במכללה האקדמית עמק יזרעאל