בבניין של מיה וגונז יש מלא כלבים. אם לא היה מדובר ברחוב תל אביבי טיפוסי, הם בטח היו משחקים יחד בשכונה. היתרון הגדול הוא שאף אחד לא יכול לבוא בטענות על כל הרעש שהם עושים, וגם שקיימת החיבה הראשונית לכל שכן שמגדל בעל חיים, שמאכיל חתולים ואפילו לכאלה עם תינוקות צווחנים. אם קיים ניכור עירוני, אחוות בעלי בעלי חיים מבטלת אותו מיד.
בבקרים, כשאנחנו יורדים לטייל עם הכלבים בעיניים טרוטות ובפיג'מות בלויות, זה אפילו לא מביך - זאת אופנת הבוקר. גם בטיולי הלילה, כשנפגשים מחוץ לבניין יש מין הבנה הדדית וסימפטיה בין כל אלה שנרדמים בהליכה אבל כבר שכחו מה זה ללכת סתם ככה לישון בלי להוציא את הכלב לפני.
מנהגים מגונים של ערס צעצוע
הבעיה היא שגונז קצת עושה לנו בושות. כשאנחנו נפגשים במסדרון עם השכנים מהדירה ממול, לני וצ'ופצ'יק (פינצ'ר מעורב ודני ענק, בהתאמה), ואחד מהם מעז לגשת לברך את מיה לשלום ולא עלינו, לרחרח את ישבנה, גונז תוקף אותו תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שצ'ופצ'יק גדול ממנו פי עשרים (וזאת לא הגזמה, תבדקו את גודלו הממוצע של דני ענק). כמובן שאף אחד לא מתרגש מה"תקיפות" של גונז, כי בכל זאת, מדובר בכלב ערס קטן ובלתי מזיק. אגב, אם תשאלו את גונזי למה לא תוקפים אותו הוא מיד יתרברב בבולבול הענק שלו ואנחנו לא טורחים לספר לו את האמת בעניין. שירגיש גבר, למה לא.
עוד בעיה היא, שמישמיש סנובית. היא אמנם מיד נדבקת לבעלי הכלבים, חמודה, מתחנפת ואוהבת, אבל השכנים על ארבע לא מעניינים אותה. אנחנו לעומת זאת, מנסים להיות נחמדים במיוחד כדי שלא יחשבו שהיא קיבלה את הסנוביזם מאיתנו, לפעמים זה עובד.
גם חתולי החצר הם דיירים לכל דבר
בקיצור, אם כבר לגדל שני כלבים בדירה, כדאי שזה יהיה בניין שיש בו כלבים. גם אם רק בשביל שלא יבואו אלינו בתלונות על הנביחות וכדי להימנע ממבטים מבוהלים לנוכח ההופעה המרושלת. ואם כבר לגור עם כלבים בבניין שיש בו כלבים, אז כדאי שיהיו בו גם הרבה חתולים. כי כשיש הרבה בעלי חיים בסביבה, יש פחות ג'וקים ושאר מזיקים, והרבה יותר אהבה באוויר.