של מי המים?

בתור ילדים היינו מציינים את חג מתן תורה בין היתר בזריקת שקיות מים זה על זה. לא בטוח שידענו שאנחנו עושים את זה כי תורה נמשלה למים, אבל בטוח שכיום, עם כל ה"חייבים להציל את הכנרת", לא יעלה על הדעת לעשות את זה.

אך לא את הכנרת חייבים להציל אלא את משק המים ככלל, ובראש ובראשונה מעצמנו, כי האיום הגדול על משק המים אינו השקיית גינות, ואף לא שאיבת יתר נקודתית פה ושם, אלא התפישה הבסיסית של מה הם מים, ולמי הם שייכים. הגיע הזמן כי נכיר בכך שאין בעייה של מחסור במים בישראל - המחסור במים הוא לא הבעיה, אלא סימפטום, סימפטום של היחס שלנו אל המים כאל עוד "מוצר".

יחס זה למים עובר מהתייחסות לניהול הלאומי של משק המים ועד להתייחסות הפרטית שלנו אליהם. ברמה הלאומית ההתייחסות למאזן המים מזכירה התייחסות למאזן של חשבון בנק. אנחנו בוחנים את הנושא בפרמטרים של כדאיות כלכלית, "מייצרים" מים, צורכים אותם בלי קשר למצאי שלהם וליכולת של הטבע לטהר אותם, וגם אוגרים מים כאחוזי דיבוק. כל כולנו בניסיון שליטה אחד גדול, מונעים מהגישה שיש לשלוט במשאבי הטבע, ולא לחיות בהתחשבות במהלכם הטבעי של הדברים. בכיוון הזרימה הטבעי.

המים בטבע, הנחלים והבריכות, הולכים ומוקפים גדרות וקופות, הופכים "מוצר" תיירותי. בקבוק מי שתייה הוא 'מוצר', חמישה שקלים במקרר הקיוסק, בין הקולה למיץ הענבים. מישהו משכנע אותנו שלא הטבע הוא המספק לנו מים חיים, לא זה המצב הקיומי הבסיסי שלנו, אלא חברות המים המבוקבקים. בעידן הפרטת האחריות, בעצם אלה לא מים שאנחנו קונים בבקבוק, אלא את אחריותו של מישהו אחר - חברה מסחרית במקרה זה - על כך שהמים טובים לשתייה. אנחנו לא סומכים יותר על העולם ועל עצמנו, לא על חוש הריח שלנו, ולא על השכל הישר, אלא על התווית. את העובדה שבקבוקי השתייה פולטים לעתים לתוך המים חומרים מסוכנים אנחנו בוחרים להדחיק.

המים בישראל מוגדרים כמשאב ציבורי, עד כדי כך שאסור להתקין מערכת לאגירת מי גשמים, מפני שהמים הם של המדינה. כביכול זוהי המציאות בה אנו חיים, אך בפועל הדברים זורמים בכיוון אחר לגמרי - והכוונה אינה רק לקולות הגוברים הקוראים להפרטת משק המים של ישראל, על מנת ש"המוצר", ינוהל בצורה כלכלית יעילה יותר.

בכדי שנוכל לקבל את המוצר המוגמר ששמו מים אנחנו מעניקים לגורמים פרטיים שליטה במעיינות. כיום מתנהלים מאבקים אחדים נגד העברה זו של מקורות המים לידיים פרטיות, בין היתר מונחת על שולחן בג"ץ עתירה של האגודה לצדק חלוקתי בעניין, ובקריית שמונה מנהלים התושבים מאבק לשחרורם של מי עין הזהב אותם רובנו מכירים בתור מי "נביעות" חזרה לנחל המקומי. עם זאת, הסכנה האמיתית להמשך היותר של המים משאב ציבורי - בעולם וגם בישראל - אינם הבצורת, המידבור או ההתחממות הגלובלית. הסכנה המיידית היא הזיהום. אולי גם אתם כבר שמעתם את המשפט הקלינטקי "המים הם הנפט של המאה ה-21". משפט מפחיד כשמעמיקים בו לרגע.

כי במה בעצם מדובר? בתהליך מתמשך, בו מקורות המים הולכים ומזדהמים, בעוד חברות פרטיות אוחזות בבעלות על טכנולוגיות טיהורם, במשאבים ובזכויות לעשות זאת. אמנם המים הם משאב ציבורי, אבל המים הציבוריים הופכים לכאלה שאינם ראויים לשימוש. גם חברת המים הלאומית שלנו, עסוקה בימים אלה ברישום פטנטים של טכנולוגית מים, ובשיתופי פעולה בינלאומיים בעניין. רק בשבוע שעבר הודיעה החברה אשר "ממשיכה במחקר, בפיתוח יישומי ורישום פטנטים לפתרונות קלינטק", כי עיגנה את זכויותיה בשני פטנטים חדשניים בעלי פוטנציאל עולמי הנאמד במיליארדי דולרים בשנה.

המושג השגור בפי אנשי הסביבה בהקשר זה הוא 'נחלת הכלל'. אך לא צריך להיות סביבתן על מנת לגרוס שהמים הם נחלת הכלל. לרגל חג מתן תורה, משמח לגלות כי גם במקורות (לא חברת מקורות) יש התייחסות דומה אל המים. ישעיהו הנביא מממשיל: "הו?י כ??ל-צ?מ?א ל?כו? ל?מ??י?ם ו?א?ש??ר א?ין-לו? כ??ס?ף..". וכך קובעת אחת מעשר תקנות יהושע נן נון :"... ומעיין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו.." (בבא קמא פ"א). ורש"י מפרש: "מחדש, וכל שכן מעיינות ישנים שהיו בימות יהושע". כלומר, אם פתאום נמצא מעיין בקרקע של מישהו - המים והמעיין אינם שלו, אלא הם הופכים להיות של כל העיר או של הציבור.

על פי המדרש ניתנה התורה בשלושה דברים: באש ומים ובמדבר. המדרש מוסיף ושואל .."ולמה נתנה בשלושה דברים הללו"? שואל וגם עונה: לומר לך, מה דברים הללו חנם לכל באי עולם, אף התורה חנם לכל באי עולם. הגיע הזמן שנשנה את הגישה שלנו אל המים, אם לא להתחיל ולהתייחס אליהם באופן סביבתי, אז אולי לפחות לחזור ולהתייחס אליהם באופן יהודי.

• הכותב נמנה עם מייסדי עמותת טבע עברי לקידום אחריות סביבתית-יהודית בישראל ומשמש כדוברה