פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא חוק הנכבה יפתור את בעיות הארץ

      היחסים בין היהודים לערבים בארץ מורכבים ודורשים פתרון מורכב. ח"כ ישראל חסון מצר על כך שהרוב היהודי עדיין לא החליט מה הוא בעצם רוצה

      מילים רבות נאמרו על אודות סוגיית היחסים שבין הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינת ישראל. במרוצת השנים, רבים ניסו לענות על שאלות מורכבות כגון: מהן המגמות הרווחות ביחסים הללו? האם קיימת נטייה לבדלנות תרבותית, לאומית ומדינית בקרב אזרחי ישראל הערבים, או שמא נסללת הדרך לשילובם האזרחי במדינת ישראל? התשובות שניתנו הן רבות, חלקן היו מגמתיות וחלקן עובדתיות, אולם אף תשובה לא הצליחה להתוות דרך פעולה שתוביל לפיתרון שלם ומלא (אם הוא קיים בכלל).

      לעם היהודי היסטוריה ארוכה בארץ ישראל, אך להיסטוריה זו אין מורשת של גבולות מדיניים-היסטוריים ואין מסורת של מערכת יחסים מתמשכת ומעצבת עם הגר אשר ישב, יושב ויישב בתוכנו. לכן, אנחנו אמורים בעצם "להמציא את הגלגל" ולעצב את עקרונות היחסים הללו במו ידינו. לצערי הרב, לעובדה כי מדובר בנושא קיומי, אין כמעט השפעה על המחשבה על עתיד יחסינו עם המיעוט הערבי במדינת ישראל. אין דרך ולכן, לדאבוני, אין גם מעשה.

      עוד נתגעגע לתוכנית החלוקה

      כל אלה מובילים להפקרת הזירה הזו לטובת שימוש פוליטי קר וציני משני צידי הקשת, ומכאן, להידרדרות מערכת היחסים השברירית והנפיצה ממילא. מצד אחד, ברור לכולם כי אם אמירות כגון "בלי נאמנות אין אזרחות" תגרורנה אחריהן מעשה, אזי תוך זמן קצר יעלו ערביי ישראל את הדרישה לאוטונומיה מנהלית ותרבותית בנגב ובגליל. דרישה זו תובילנו, ללא שום ספק, למציאות שבה נחלום על תכנית החלוקה שהוצעה לנו בשנת 1947. יחד עם זאת, כשאמירות כאלה פורטות על נימי הרגש והעצבים במלאכת מחשבת מתוזמנת, מתוחכמת ופרובוקטיבית, ומצליחות בעצם אמירתן לגרוף 15 מנדטים ולכבוש את משרת שר החוץ, הרי שלא נותר לנו אלא להאשים את עצמנו.

      מן הצד השני, חברי הכנסת הערבים רואים בדו-קיום ובפתרונות כמו שירות אזרחי, איום קיומי על שרידותם הפוליטית. הם פועלים ללא לאות לשמור על קשר הדוק עם הסוגיה הפלסטינית, מאחר ולהערכתם, זו לא תיפתר בתקופה הקרובה. כך הם משמרים את הגחלים הלוחשות, ואת היכולת להבעיר את הבערה של תהליך הבדלנות, שממנו הם ניזונים פוליטית. אז אנחנו מוצאים את עצמנו משחקים עם סוללות טעונות מעל חבית של אורניום מועשר.

      טמנו ראש בחול

      אינני מאשים אותם, אלא את עצמי. אני, כחלק מההנהגה הישראלית שטמנה ראשה בחול ועודנה מתעלמת מההתנהלות המסוכנת ביותר להמשך קיומה המדיני של מדינת ישראל, ואולי ההוכחה הטובה ביותר לכך, היא אישורו של "חוק הנכבה" בוועדת השרים לענייני חקיקה. כך הפכנו לקורבנות שנפלו למלכודת הקיצוניים ולמשחקם האכזרי ונטול האחריות הלאומית, וכל זאת באשמתנו. איוולת ורשעות, אך גם עורמה, חריצות והתמדה של המשתייכים לשני מחנות אלה, הביאו אותנו למקום שבו אנו נמצאים עכשיו.

      שאלות רבות צצות ומנקרות במוחי ולא תמיד ברורות לי התשובות. האם באמת מישהו סבור כי במאה ה-21 יכולה ממשלה במשטר דמוקרטי למחוק את הזיכרון, הרוח והרגש באמצעות חוקים שנועדו לסתום פיות במקרה הטוב, ולדכא יצרים ושאיפות במקרה הרע? האם איננו מסוגלים ליצור תהליך שייתן לרוב הדומם בחברה הערבית, שאינה עשויה מקשה אחת, להפיח רצון להזדהות? האם ראש הממשלה, שמתיימר להגיע לשלום כלכלי עם הפלסטינים, אינו יודע ומסוגל ליצור מכנה משותף רחב עם אזרחי ישראל הערבים? האם אין אנו יכולים לגבור על קולות הקיצוניים בצד השני וליצור אווירה אוהדת לשירות אזרחי בקרב ערביי ישראל לטובת קהילתם? האם אנחנו מחכים לרגע שבו הם ידרשו ייצוג מנהלי ואפשרות לקבל החלטות בנוגע להקצאת קרקעות? מה יעלה בגורלם של הנגב והגליל אז? ואם הם יבקשו לקבל את הזכות לנהל בעצמם את תכני הלימוד, מאחר ואנו, בתבונתנו הרבה, העמדנו אותם בתור לחתימה על טופסי הנאמנות והם סירבו לחתום ובכך הפכו לתושבים – מה אז?

      המסקנה המתבקשת היא, שהרוב היהודי טרם החליט איך הוא רוצה לראות את יחסיו עם המיעוט הערבי בעתיד. היעדר המדיניות והחזון מחד והאפליה, הקיפוח וההזנחה מאידך, יובילו בסופו של דבר לתשלום מחיר כבד ובלתי הפיך.

      * הכותב הוא חבר כנסת מטעם קדימה. בעבר כיהן כסגן ראש השב"כ.