על גב חולצותיהם של המלצרים בסניף קקאו שברוטשילד התנוסס הציטוט "ספר לי קצת על רגעי הפחד, קל הרבה יותר לפחד ביחד". אז באיחור אופנתי החלטתי להעמיד את הבקשה הזו למבחן ולשתף אותם במעט מן הפחדים שצצו לי בימים האחרונים:
אני מפחדת מהזקנה, מלצרים יקרים. השבוע גיליתי את הקמט הראשון שלי. אף פעם לא חשבתי שבאמת יש כזה דבר, קמט ראשון, תמיד חשבתי שהם מתגנבים להם בצוותא ובחרישיות, אבל לא. ללא ספק התחדשתי בקמט שבולט משאר החריצים הקטנטנים שהחלו להופיע. הוא הגיע בנחישות מעוררת הערצה, ותקע את יתדו ממש איפה שהשפתיים מסתיימות. קמט של חיוך. ובחיי שאני לא מחייכת הרבה.
אני מניחה שלא הייתי מפחדת מהזקנה כל כך, אילולא הייתי מפחדת מלגמור את חיי לבד. אתם אולי עוד צעירים וכל החיים לפניכם, אני יודעת, גם אני הייתי פעם מלצרית פוחזת, אבל בעוד כל חברי מתקבצים להם תחת חופות, יכול להיות שאני הופכת יותר ויותר פתטית בשל התעקשותי להיצמד למשפטים בסגנון "אני הולכת עם הלב", או "אני מאמינה באהבה". כשתהיו בגילי תבינו עד כמה המשפטים הטריוויאליים האלה הופכים לנדירים, לחמקמקים ולנוחים לנטישה.
אני מפחדת ממה שנהיה בעיר הזו. ארמונות תל אביב נקברים תחת מעטה גורדי שחקים כעורים ללא שום טעם, רק עם לוגואים גדולים של בנקים עושקים. בצדם מתמלאת העיר ברשתות בינוניות ומטה, ממש כמו זו שבה אתם עובדים. ובליל חמישי, עת ישבנו באותו סניף קקאו שלכם, היה המקום מאוכלס בעיקר בגברים הכורכים יד אחת סביב בת זוגם ההמומה ויד שנייה סביב ובתוך נחירם. אני לא מבינה איך זה לא גרם לכם למחוק את החיוך מפרצופכם, או לפחות לשקשק מאימה. ובעוד התפריט שמולנו לא התבייש לדרוש 52 שקל על ופל בלגי, עשרות מקבצי נדבות ביקשו לגעת בלבנו לשנייה, לפני השבת. ואז עלה בי הפחד שאולי נהייתי אטומה, יושבת לי להנאתי (נניח), מצקצקת מעל לכוס קפה, כשמולי עוברים אנשים שאין להם מיטה, נעליים או רצון לחיות. ופחדתי שגם אם אני לא אהיה אטומה, הרי שזה לא באמת מספיק כדי להאכיל את העיר הזו שגוועת מול עינינו.
אתם בוודאי חושבים שאני עוד איזו לקוחה טרחנית, אבל, מצטערת, אני באמת פוחדת. אני פוחדת שעוד ועוד מקומות, כמו זה שלכם, ירשו לעצמם לדרוש 46 שקל על המבורגר ועוד 11 שקל על צ'יפס, להגיש שקשוקה (44 שקל) ובצדה לחמניית דגנים קרה, ואז עוד לספק את הסחורה הכל כך בינונית. ואני מפחדת שאנשים יפסיקו לשאול את עצמם אם כל זה שווה את המחיר. ואולי אחד הפחדים הכי עמוקים שעלו בי הוא שמקומות המעיזים לכנות את עצמם בית קפה יגישו את האספרסו (8 שקלים) שאתם מגישים.
אך כל הפחדים האלו שצפו בי השבוע מתגמדים נוכח הפחד שלי ממנו. היי, מלצרים, אתם הבאתם את זה על עצמכם. רציתם שאשתף אתכם בפחד, ואני כל כך פוחדת. אני כל כך פוחדת שכמו שקרה בכל טורי האחרונים, שעד לפרסום שורות אלו הוא יתפוגג. אני פוחדת שהוא יבין שאני לא הבחורה הטובה שהוא חושב שאני. וחשבתי אם לשתף אתכם גם בזה. לרגע נסוגותי, אבל החלטתי להיות אמיצה וללכת עם הלב ולהאמין באהבה.
תודה לכם על ההקשבה. אתם יודעים מה? נראה לי שזה באמת עזר.
בקטנה
סקס אפיל: בררר
אנשים: אפילו עוד יותר בררר
עיצוב: רשתי
שירות: קשוב?
הפוך קטן: 12 שקל
ליד ההפוך: ופל בלגי במחיר מציאה של 52 שקל בלבד
גישה לנכים: כניסה: אין שירותים: אין
טיפ: לבוא עם ארנק גדוש. מה, אין לכם כזה?
שורה תחתונה: קל הרבה יותר לפחד ביחד
קקאו. שדרות רוטשילד 37. טל' 555535-.599 1 פתוח: כל השבוע 7:00 עד לקוח אחרון