פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ה"ניו יורק טיימס" פספס את חשיפת ווטרגייט

      זוג עיתנאים מהעיתון הנחשב קיבלו טיפ על הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית אך לא עשו איתו דבר. ה"וושינגטון פוסט" זכה בתהילה

      במשך 37 שנים, בוב וודוורד וקארל ברנסטין זכו בשורה של פרסי פוליצר, חוזים לספרים וסרטים ותהילת עולם על חשיפת פרשת ווטרגייט. רוברט סמית ורוברט פלפס צפו כל העת מהצד בתחושה שתהילה זו בעצם מגיעה להם. לפי דיווח ה"גרדיאן", עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" חשפו כי ידעו כל העת על הסיפור השערורייתי, שהביא להתפטרות הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון מתפקידו, אפילו לפני עמיתיהם מה"וושינגטון פוסט" אך לא פעלו מספיק מהר.

      לדבריהם, באוגוסט 1972, חודשיים לפני הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט, כדי לשתול במקום אמצעי ציתות, קיבלו שני העיתונאים פרטים מהותיים על הפרשייה. הטיפ הגיע לאוזניו של סמית, כתב ה"טיימס" במהלך ארוחת צהריים עם פטריק גריי, ראש ה-FBI. גריי סיפר לבמית כי ג'ון מיטשל, התובע הכללי לשעבר ושותפו למסע הבחירות של ניקסון, היה מעורב בכיסוי הפריצה וניסיון הציתות.

      סמית שאל את גריי מפורשות האם הסיפור מגיע על לדרג הגבוה ביותר – כלומר הנשיא. "הוא ישב והביט בי אך לא אמר דבר. תשובתו היתה מבט", סיפר סמית. סמית אץ רץ למשרדי ה"טיימס" בוושינגטון וגייס לעזרתו את פלפס, עורך בדסק. אך שום דבר לא יצא מהסיפור. פלפס בן ה-89 כיום אינו זוכר מה התרחש אז, אך שני דברים כן היו עלולים להוות הגורם לפספוס הגדול בתולדות ההיסטוריה העיתונאית: הראשון, היה זה יומו האחרון של סמית בעיתון והשני, פלפס בדיוק עמד לצאת לחודש חופשה באלסקה.

      עקב כך, החמיץ ה"ניו יורק טיימס" את החשיפה ההיסטורית וה"וושינגטון פוסט" זכה בתהילה. כל סיפור ההחמצה מפורט בספר זיכרונות חדש של סמית, שפורסם בחודש שעבר אך לא זכה לתהודה רבה, משום מה.

      ווטרגייט - ה"סיוט הלאומי של ארה"ב"

      הפרשייה הפוליטית החמורה ביותר בתולדות ארה"ב, פרשת "ווטרגייט", שלטה בכותרות במהלך רוב שנת 1973. במהלך חשיפתה ההדרגתית, והגילוי של המעורבות ההולכת וגדלה של ממשל ניקסון בפרשייה, הזדעזע הציבור האמריקאי לגלות את רמת הזלזול במערכת המשפטית האמריקאית בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל. בסופו של דבר, לא רק עליונות שלטון החוק עליו מתבססת החברה האמריקאית, אלא גם נשיאותו של ניקסון עמדו במבחן והביאו לשקיעתה של ארה"ב כולה במשבר פוליטי חסר תקדים.

      באחד במרץ 1974, חבר מושבעים גדול, שמנה 23 אזרחים אמריקאים, גזר פסק דין חמור ביותר: מזימה פלילית נרקמה בדרגים הגבוהים ביותר של ממשל ריצ'רד ניקסון. הנאשמים כללו ארבעה מבין עוזריו המקורבים ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר של הנשיא. המושבעים סברו גם כי הנשיא עצמו שיקר לגבי מעורבותו האישית בפרשייה. בין השבעה שהורשעו: התובע הכללי לשעבר ג'וני מיטשל, ראש סגל הבית הלבן ה.ר. הלדמן, היועץ הבכיר לשעבר של ניקסון ג'ון ד. ארליכמן, היועץ המיוחד של ניקסון צ'רלס וו. קולסון, עורך דין רוברט סי מרדיאן, עוזרו של הלדמן גורדון סי סטרצ'ן ועורך הדין קנת' וו. פרקינסון.

      ב-5 באוגוסט 1974, המועצה השופטת של בית הנבחרים הצביעה פה אחד להדיח את ניקסון על ידי עריכת משפט בסנאט. ניקסון לא רצה להיות הנשיא הראשון המודח על ידי הסנאט, ולכן ב-8 באוגוסט הודיע בנאום לאומה על התפטרותו למחרת, ה-9 באוגוסט 1974. ממשיכו ג'רלד פורד נתן לו חנינה נשיאותית בטרם הרשעה, ובכך הסתיימו ההליכים כנגד ניקסון, והוא פרש מן החיים הציבוריים. בעת השבעתו לנשיאות, אמר פורד, ברומזו על פרשת ווטרגייט: "הסיוט הלאומי הממושך שלנו הסתיים".