כולם מכירים את החיזיון הזה: כביש עמוס או פקוק, אתם בוהים במכוניות המקיפות אתכם ומגלים שכמעט בכל מכונית יושב אדם בודד. חישוב פשוט שאתם עורכים בראשכם כדי להפיג את המתח והשעמום, מראה לכם שלו חלקו בכל מכונית ארבע נפשות, הרי שכל העומס הארור הזה לא היה מתקיים, וכל הטיפוסים הבודדים והעצבניים האלה שסביבנו היו כבר מזמן במחוז חפצם. והכי חשוב, חשבו על כל הכסף והדלק שהיה נחסך, הזיהום, הערפיח, האסטמה, וכולי, וכולי...
באינטרנט פועלים לא פחות משלושה אתרים ישראלים מצוינים שיכולים לעזור לנו לצאת מהבלגן התחבורתי. יש בנמצא פטנט פשוט להפליא, הקיים בחו"ל כבר שנים רבות, עוד הרבה לפני עידן האינטרנט - מנגנון תקשורת המאפשר לנהגים הנוסעים במסלולים דומים לחלוק את המכונית, את הוצאות הדלק ואת הזמן. נכנסים, מזינים במערכת את מסלול הנסיעה שלנו או את זה שאנחנו מבקשים להצטרף אליו ומחכים לתגובה. הסידור יעיל ואפקטיבי במיוחד כאשר מדובר במסלול קבוע לעבודה או ללימודים. מי שמוצא שותף/ים לנסיעות כאלה יחווה הקלה כלכלית משמעותית.
קצת עניין בחיים
אני מרבה לקחת ולתת טרפים מכל ולכל אדם, ללא הבדל גזע ומין. הנהיגה לבדי מעייפת אותי ומשרה עלי מתיחות ואילו הנסיעה בטרמפים או אירוח טרמפיסטים במכוניתי מרתקים בעיני. אנשים שהיו זרים לי לגמרי רק לפני דקה, יושבים אתי לפתע פתאום לשיחה בארבע עיניים, שמתגלה לעיתים קרובות כחוויה מרגשת של גילוי לב ופתיחות (יכולתי לכתוב כמה רומנים מהסיפורים ששמעתי בטרמפים).
למי שנוסע/ת בטרמפים מזדמנים, כדאי להצטייד בשפופרת של גז פלפל להגנה עצמית, שעולה כארבעים שקלים בחנויות מחנאות ולמי שרואה אותו/ה ממתין בצד הדרך ביד מושטת, מומלץ להרחיב את הלב, להצטייד בסקרנות והכנסת אורחים, ולעצור לו/ לה. תרבות הטרמפים, הספונטנית והמקוונת כאחת, קשורה קשר הדוק באמון בבני אדם באשר הם, ברצון משותף לחלוק משאבים וחוויות, בעמידה משותפת אל מול אווירת הניכור, הפחד והעוינות המפרידה בין אדם לאדם ויוצרת, בין השאר, בזבוז משאבים אדיר שיש לו מחיר אקולוגי שכולנו משלמים.
יש בחוויית הטרמפים טעם של הרפתקה וחדווה של הלא ידוע. המכוניות שלנו הן כלים כבדים, ענקיים וזוללי אנרגיה. רק הפחד מונע מאיתנו לחלוק את השפע ולחגוג את החיים ביחד. אנשים הם הרבה יותר נדיבים ממה שנדמה לנו. דרך צלחה.