שאול הקוף

"בחגיגת בר המצווה של דוד, בן הזקונים של אסלן, הכול כבר היו מוטלים, כאשר קבוצה בראשותו של סעיד ניהלה עוד ויכוח עם עצמה: מי החיה הכי דומה לאדם?" מעבר לאיילון, סדרת סיפורים מאת שאול ביבי

שאול ביבי

במרפסות שהקיפו את ביתו של אסלן ועל הגג נערמו מדי חורף מאות דלועים ענקיות, שכמה מהן היה מוביל בבקרים לסוחרים בשוק הסמוך; בקיץ אהבתי להידחק בין גופן ולהיצמד לעורן המצנן. משאזלו והלכו, ניתן האות לפתיחת חגיגות הקיץ על הגג של אסלן, שבהן כיכבה להקתו של אבו אלי הכנר העיוור, ומסביבה עדת שתויים שהללו וקוננו כאחד.

בחגיגת בר המצווה של דוד, בן הזקונים של אסלן, הכול כבר היו מוטלים. שלל רב של מזון ננטש על השולחנות, ולצדו המזלגות שדקרו כל הלילה בבשר והכפות שהעמיסו מיני אורז. האצבעות שהובילו קובות וממולאים אל בין לוחות השיניים התרווחו על מסעדי הכיסאות, מגשים של ירקות טריים וכבושים נשמטו מערימות האוכל המוזנח וסיגריות מתו במאפרות, כאשר קבוצה בראשותו של סעיד ניהלה עוד ויכוח עם עצמה: מי החיה הכי דומה לאדם?

סעיד עצמו התעקש כי זהו תיש, מבני עזא ועזאל, שהרי האדם הוא שליחו של השטן עלי אדמות. חוכו מחה נמרצות וטען כי זהו כלבו רינגו - ידידו הנוח, כאשר נעים ביטל אותם בידיים כבדות והצהיר כי זהו הסוס האציל, ואמיר נסק לשמים ושאל מי החיה שמישירה מבט בעוז, הלוא הוא העיט האימתני, וזהו בעל החיים שמזכיר יותר מכולם את האדם. אבו אלי וכינורו שאלו משהו את הזמן, אסלן ענה לו במאוואל מרשים, וסעיד ביקש ממני לגשת ולענות על השאלה שהקיש ופשטה בין האורחים. הוא היסה את אבו אלי ואסלן, נטל את המיקרופון וסימן לי להתקרב.

הייתי מורגל בשאלות כאלו ואף בשעה המאוחרת. סעיד ושאר חבריו של אחי רוני - איצ'ו, שהיה מטפס בעמידת ידיים ארבע קומות באתר הבניה של הבניינים החדשים בשכונה וקופץ משם לערימות החול הגדולות; בדו, שהיה מוצץ לעצמו; ואזולאי, שהיה גומע בקבוק שמן בשלוק אחד - היו מעירים אותי לפעמים, משסיימו לעשן ג'ויינטים, על מנת שאפתור שאלות שעוררו ביניהם מחלוקות, כמו האם מעיל מחמם או שומר על חום, והאם המים רטובים או יבשים (אני נקמתי בהם כשביקשו שאתרגם להם מתוך פלייבוי ופנטהאוז, והייתי מרחיק בתיאורים, עד שהיו מתכווצים מהנאה וכאב וחומקים החוצה, וגומרים לתוך ידיהם).

עוד בוואלה! NEWS

רגע לפני שאנחנו זקנים: יש משהו אחד שממש חייבים לדאוג לו

לכתבה המלאה

"הן היו מופיעות מדי פעם בפתח ביתנו בשעת בוקר ומבקשות מאימי שאתלווה אליהן למשרד עירוני או ממשלתי, או לביקור אצל מנהל בית הספר של ילדיהם, כדי שאשטח שם את הסבריהן. לשווא ציפיתי מאימי שתדחה אותן, ואני הייתי משתרך מאחוריהן ומדמיין את שכרי"

"יאללה, בוא", התעקש סעיד והגיש לי את המיקרופון. אימי הנהנה בראשה, ועל פני האחרות התפשט מבט של ניצחון. אלו היו מופיעות מדי פעם בפתח ביתנו בשעת בוקר ומבקשות מאימי שאתלווה אליהן למשרד עירוני או ממשלתי, או לביקור אצל מנהל בית הספר של ילדיהם, כדי שאשטח שם את הסבריהן. לשווא ציפיתי מאימי שתדחה אותן (או את סעיד, על הגג או בפתח הבית), ואני הייתי משתרך מאחוריהן ומדמיין את שכרי: פרוסת עוגת גבינה או אפילו סברינה באחת הקונדיטוריות שבדרך חזרה.

בתמורה ישבתי לצדן במושבי האוטובוס, הקשבתי לכל צרותיהן המטרידות, הנהנתי בראש גם כשסילפו מציאויות, ספגתי עלבונות כשמיהרו להידחק בתורים, ותרגמתי את בקשותיהן לעברית תקנית ונימקתי נימוקים בפני הפקידים. אלה ביקשו שאומר להן כי רק בזכותי ניתנת להן הקלה בתשלום או בקנס, או הזדמנות נוספת לילדיהם, ואני הייתי אומר להן שהאדונים ביקשו שתפסקנה לשקר וחולם על הסברינה העסיסית שאני הולך לטרוף (כשהייתי מוחה בפני אימי, הייתה אומרת שאיש אינו מצפה לשמוע מהן את האמת).

"בוא כבר", האיץ בי סעיד, ואימי שוב סימנה לי לאות הסכמה. כל שאני זוכר, הוא את מבטו העיוור בי של אבו אלי הכנר, ואחזתי במיקרופון. "נהיית אילם?", התגרה בי סעיד. "כולה מה החיה הכי דומה לבנאדם", חייך בעצבנות וגרר חיוכים מאולצים. "החיה הכי דומה לאדם", רעדתי, "הוא קוף". לסתו של סעיד נשמטה, אחרים צחקו ממש, עיניה של אימי שאלו, ורק אבו אלי חייך בהנאה. למחרת שמעתי היטב את הצחקוקים והקריאות לעברי "שאול הקוף", "שאול הקוף", "שאול הקוף"; מאז לא נתבקשתי יותר לומר לפקיד השומה שהייתה שנה רעה לדלעת ואף אחד לא העיר אותי בלילה כדי לשאול אותי מתי נוסדה ארץ ישראל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully