פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהיר ועצבני

      הבז השחור נהנה מתפריט עשיר של ציפורי שיר, והוא מהעופות הדורסים התזזיתיים ביותר בטבע. גם הוא בסכנת הכחדה

      הבז השחור הוא בז מהיר ואלגנטי, הניזון בעיקר מחרקים, ציפורים ועטלפים שהוא צד באוויר. זהו אחד העופות היפים והמרתקים של ארצנו, אך גם ללא ספק אחד הנדירים והפחות מוכרים שבהם. הבז השחור גדול במעט מהבז המצוי, המוכר מפרברי העיר, אך הוא שונה ממנו במבנהו - כנפיו ארוכות, צרות מאוד ומחודדות וזנבו קצר, והוא אחד המעופפים המהירים והתזזיתיים ביותר שנוצרו בטבע. צבעו הכללי אפור תכלכל כהה, כשהנקבה כהה ואחידה יותר.

      הבז השחור מקנן במדבר יהודה ובנגב המזרחי: בהרי אילת, בערבה, במצוקי הר הנגב ובמדבר יהודה צפונה עד נחל ערוגות. האוכלוסייה המקננת בארץ היא הצפונית ביותר בעולם. עד לתחילת שנות השמונים נחשב למקנן נדיר ביותר בנגב, ושבעה זוגות בלבד אותרו בסקר שנערך ב- 1975. במהלך שנות השמונים התברר גודלה האמיתי של אוכלוסייתו והיא הוערכה ב- 80–100 זוגות. בשנים האחרונות ניכרת ירידה הדרגתית במספריו, אך סקר מקיף טרם נערך.

      המנה העיקרית - ציפורים נודדות

      בניגוד לרוב הדורסים האחרים, המקננים בחורף ובאביב, בחר הבז השחור לקנן דווקא בסוף הקיץ ובסתיו. כדי להאכיל את גוזליו בסביבה המדברית הדלה, מתזמן הבז את מועד בקיעת ביציו לשיא נדידת הסתיו, שבה חולפות מעלינו ציפורים אירופאיות העושות דרכן לאפריקה. בתקופה זו נהנה הבז משמיים עמוסים בציפורים, והוא גובה מהן "מיסי נמל" אף על פי שמרביתן אינן דורכות כלל על אדמת הקודש. לאחר פריחת הגוזלים, נודדים גם הבזים השחורים בעקבות טרפם - לחופי מזרח אפריקה ומדגסקר, שם הם מבלים את החורף.

      הבזים השחורים הם "מטוסי יירוט" של ממש. כמעט כל לכידת טרפם מבוצעת באוויר, לאחר מרדף עם תמרונים חדים או בצלילה מעמדת תצפית בראש מצוק. סיסים, סנוניות, שרקרקים וציפורי שיר מהווים את עיקר מזונו בארץ. בחופי סיני נראה אוכל דגים שנלכדו בשוניות החוף בזמן שפל ובהר סדום נצפה זוג שניזון מעטלפים. במעונות החורף הוא לעיתים מתלהק, וניזון בעיקר בחרקים.

      פה ושם

      הבז השחור מקנן בצפון אפריקה, מלוב במערב ועד למצרים וסיני, ובמזרח התיכון בישראל, חצי האי ערב והמפרץ הפרסי. חורף במדגסקר ובחופי מזרח אפריקה. גודל האוכלוסייה העולמית מוערך ב- 10,000 פרטים. ישראל מהווה גבול תפוצה צפוני עבור הבז השחור ולכן אין הוא נודד דרכה במספרים משמעותיים. פרטים מעטים נצפים בנדידה באזור אילת והנגב הדרומי והם מייצגים ככל הנראה את ההגעה והעזיבה של האוכלוסייה המקננת בנגב ובמדבר יהודה. בודדים מזדמנים בחודשים יולי-אוגוסט למישור החוף, צפונה עד חדרה.

      בשנים האחרונות ניכרת ירידה מתמדת במספר הזוגות הדוגרים בישראל, כאשר ירידה זו בולטת במיוחד בהרי אילת. הסיבה לירידה לא ברורה, וכן היקפה אינו ידוע במדויק, והמידע הזמין הוא מצומצם ונקודתי. נחוץ מחקר שייתן מידע מדויק יותר על גודל האוכלוסייה, וינסה להבין את הסיבות לירידה המשוערת בגודל האוכלוסייה ולהציע פתרונות שיאפשרו שמירה על דורס מרתק ויפה זה.

      * הכותב הוא מנהל פארק הצפרות של החברה להגנת הטבע במעגן מיכאל