לכולם יש סדר יום קבוע, בדרך כלל. גם למיש ולגונז. בבוקר, הוא מגיע לחדר השינה להודיע שהוא מוכן ליציאה. מיש ממשיכה לישון. אחרי עשר דקות כשאנחנו חוזרים מהסיבוב שפותח את היום, היא נזכרת שגם היא רוצה (השעה: 8:30. ספירת טיולים: 2). אחרי זה הם מנמנמים קצת. זאת אומרת, מיה ישנה כמו דב קוטב וגונזי נובח על כל מי שעובר ברחוב. בצהריים, מישהו מאיתנו מגיע להאכיל אותם ולהוציא לעוד טיול (השעה: 14:00. ספירת טיולים: 3).
כשחוזרים מסיבוב הצהריים, הם עושים את הפרצוף הכי קורע לב שלהם כדי לגרום לנו להישאר בבית ולא לחזור לעבודה. כאילו שזה אי פעם עבד להם. כשהם מופתעים לגלות ששוב עזבנו אותם, הם פונים לעיסוק האהוב על שניהם הבאת פרטי לבוש שונים מסל הכביסה ומהמיטה, והכנת תפזורת נאה בסלון. אחר כך מיה חוזרת לנמנם, כי כל ההליכה הזאת ברחבי דירת שני החדרים מאוד מעייפת, וגונז עובר לתחביב השני שלו לעיסה של כל מה שאפשר להגיע אליו. כשהוא מסיים עם זה, הוא מתחיל ללעוס גם את האוזניים ואת הרגליים של מיה.
כשהיא מגיעה לסף העצבים שלה, אנחנו כבר חוזרים מהעבודה ומוציאים את שניהם לטיול הארוך של היום (השעה: 19:00. ספירת טיולים: 4). בדרך חזרה מיה כבר גוררת רגליים וכשמגיעים היא מיד נשכבת לנוח. גונזי מתחיל לחפש גירויים חדשים, כי המשחקים עם כל הכלבים בגינה, הריצות בחיפוש אחרי הזנב שלו וההליכה הארוכה לא מספיקים לו. אז הוא ממשיך להציק לה, והיא ממשיכה להתעלם.
כידוע, לגונזי היתה בעיה קשה של עשיית צרכים בבית. לכן, בכל פעם שהוא מתקרב לדלת, אנחנו מפרשים את זה כבקשה לצאת לטיול ומיד עוזבים הכל, חוטפים את הרצועה ויוצאים שוב (השעה: 20:30. ספירת טיולים: 5). ואז מגיעה השעה ביום שגונז מתעייף. הוא גונב למיה את המזרן הגדול, מקפל אותו לשניים ומתחפר בפנים. היא עושה פנים של מסכנה וחוזרת לנמנם במקום אחר, הרי זה היה יום קשה. כעבור חצי שעה הוא מתעורר וחוזר להציק לה, וגם נובח עוד קצת. בין לבין הוא בא לבקש פינוקים ואחר כך חייבים לצאת שוב כדי שלא יברח לו משהו בלילה (השעה: 01:00. ספירת טיולים: 6).
אולי כל זה עושה רושם שלגדל שני כלבים בדירה זאת אחריות כבדה, אבל זאת טעות. זה הרבה יותר גרוע. ואחרי כל זה, מישהו מוכן לגור אצלנו כשנצא לחופשה? באמת שהם שני מלאכים.