לא רק כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אלא גם כל הדפוקות, שכן כולן בטוחות שהמשפחה שלהן היא הדפוקה מכולן. שיחות על משפחה הרי תמיד מורכבות ממשפטים המתחילים ב"זה עוד כלום! אצלנו...". כאילו יש בנו רצון להוכיח שיש סיבה שאנחנו כאלו, שלמעשה נולדנו יצורים מושלמים ואם במשפחה שלנו היה נהוג לכנות אחד את השני "פוצי", בוודאי גם היינו נשארות כאלו.
אבל כאן לא נגמרות ההשוואות עם העולם. אנחנו נוטות ליחס גם לכאבים שלנו, הפיזיים והנפשיים, סופרלטיבים דומים - הכאב של הגב שלנו הוא הכואב ביותר, ושיברון הלב שלנו הוא הנורא מכולם. הרי לא ייתכן שמישהו כאב כמונו, לא ייתכן שאנחנו בעצמנו אי פעם כאבנו כפי שאנחנו כואבות עכשיו. ואף אחד לא יכול להבין. אף אחד לא היה שם - במקום שבו החיוך מסרב לעלות.
וכך, עם אותו הכאב שאיש לא חווה, לקחתי את המשפחה שלי, שדפוקה כמו שאף משפחה לא דפוקה, לביקור במשוגעת. על פי זיכרוני המדולל, עברה לפחות שנה וחצי מאז ביקורי בבית הקפה. הזמן שעבר בהחלט ניכר- את מקומה של חנות המתנות הצמודה תופסים עוד שולחנות ואת צבע הבורדו של הקירות (על כך לפחות מתעקש אותו זיכרון בעייתי) מחליף הלבן הנקי. נראה לי שהעדפתי את הגלגול הקודם - הבלגן והצבעוניות הלמו מקום שלא מתהדר בקלאסה ובמקצועיות (ודווקא במובנם השלילי). הניסיון להיות מהודרים על רקע אווירת השכונה הנעימה די מזכיר את הניסיון הכושל שלי להיות אלגנטית ועדינה בתוך גופי המגושם.
כל המשפחות הדפוקות דומות זו לזו גם בכך שהן לעולם לא ידברו על הדפיקות שלהן בתוך עצמן. יש דברים חשובים יותר לדבר עליהם במשפחות דפוקות, כמו הדפיקויות של משפחות אחרות. גם אנחנו העדפנו שלא לדבר על מה שאסור, ובזמן שהוא עשה את הפאדיחות החינניות הרגילות שלו (להגיד למלצרית הסבלנית עד כמה הוא גאה בבת שלו, שאולי כבר גדולה וגם רווקה ואפילו מעשנת, אבל בשבילו תמיד תישאר בת שמונה) העמקנו היא ואני בשיחה על היחסים המוזרים שבין האב ובתו החורגת ב"המירוץ למיליון".
בכל המשפחות הדפוקות יש תת דפיקויות לא משמעותיות. שלנו מתבטאת בחוסר תרבות אכילת אוכל חם. ניסיתי שנהיה משפחה נורמלית והזמנתי לזניית פטריות בתוספת שעועית ירוקה ופירה (46 שקל), אך למרות שהיה טעים, עדיין קינאתי באמי על שהזמינה סלט עוף (45 שקל. עם לחמניית דגנים) סתמי המורכב מיותר מדי חסה (שעל פי דעתה גם היתה "עייפה").
בשלב הזה כבר רציתי להגיד לה שכואב לי. כואב לי ממש - הרגליים כואבות לי מכדי לצאת מהמיטה, ועוד לפני זה - העיניים כואבות מכדי להיפקח, ובכלל, הכל אולי קשור לזה שכואב לי הגוף בלילה ובגלל זה קשה לי להירדם. ושאולי הגוף כל כך כואב בלילה כי לאורך היום הוא מתאמץ להכהות את הכאב. ובמקום, דיברנו על מצב החסה, התלוננתי על האספרסו (8 שקלים) השרוף ועל זה שהיה יותר טוב אם במשוגעת היו נותנים לעצמם להיות מי שהם - מלאי אופי לא יומרני שמחזיק אותם בחיים כבר קרוב לעשור, ולא לנסות להתאים את עצמם למודלים שאינם ראויים לחיקוי. אבל העדפתי לשתוק, כי מה שהכי דפוק במשפחה שלי הוא הרצון הכל כך גדול שלא להכאיב. ובמילא אף אחד לא יכול להבין.
בקטנה
סקס אפיל: קצת התפוגג, עם האווירה הביתית
אנשים: עדיין ביתיים
עיצוב: כאמור, איבד מהקסם
שירות: פה החמימות נשארה בעינה
הפוך קטן: 10 שקלים
ליד ההפוך: אוכל כמו של אמא שמבשלת
טיפ: עדיין אפשר לרדת בטרנינג
גישה לנכים: כניסה: יש שירותים: אין .
שורה תחתונה: פחות, אבל עוד חמוד
משוגעת. אבן גבירול 12. טל' 6094066. פתוח: א'-ה' 07:00- עד לקוח אחרון ו' 08:00 עד לקוח אחרון שבת 12:00 עד לקוח אחרון