המאבק על שלמותה הגיאוגרפית של העיר הולך ומאבד ממשמעותו הסמלית. קודם לו וחשוב ממנו המאבק על מקומה של ירושלים בחייהם של הישראלים. מעבר להתנגדות העקרונית למסירת שטחים מארץ ישראל לידי יישות אחרת, עומדת לנגד עיניהם של המתנגדים לחלוקת העיר ההנחה כי מסירת שטחים מירושלים בעייתית הרבה יותר. לא קשה להבין מדוע: הריבונות הישראלית בירושלים מסמלת יותר מכל את התחדשות העם היהודי בארצו, את שיבת ציון ולשיטתם של חלק את התחלת הגאולה.
ויתור על חלקים מהעיר או מסירת חלק מהריבונות עליה לשלטון בינלאומי הם בדיוק ההפך מהרעיון הציוני הגורס כי היהודים זכאים ויכולים לקיים בארצם שלטון ריבוני אמיתי, ככל העמים, שאינם חולקים בריבונות על עיר הבירה שלהם או על המקומות הקדושים להם ביותר.
איש לא יערער בפומבי על חשיבותה הסמלית של ירושלים, ומשפטים המהללים את חשיבותה יופייה ומרכזיותה שגורים בקרב מנהיגינו בכל הרמות ונאמרים כמעט בכל הזדמנות. אך נדמה כי העיר הולכת ומאבדת מהרלוונטיות שלה בעבור רבים מהישראלים, וחשיבותה הסמלית הולכת ונשחקת: לאחרונה פורסמה תוכניתו של ראש העיר להביא כל תלמיד ישראלי לפחות ליום אחד של סיור בעיר. המניע לתוכנית הוא העובדה כי כמחצית מתלמידי ישראל לא מבקרים בעיר עד לגיוסם לצבא.
לחזק את ירושלים כעיר וכמקום בלב הישראלים
האם יש משמעות לויתור על חלקים מהעיר לא רק שאינך נושא את עיניך בתפילה אליה, אלא גם שלא ביקרת בה מעודך? האם עיר שהאזכורים הנפוצים שלה בשיח הציבורי נוגעים להתחרדותה, לעונייה ולקונפליקטים הרבים שבה, יכולה למלא עדיין את תפקידה כנושאת הבשורה של התחדשות העם היהודי בארצו?
מצער, אך גם ירושלים צריכה להתאמץ על מנת "להתנחל בללבות". אם לירושלים לא נמצא מקום בליבותיהם של הישראלים, למה כן? אם גם ירושלים איננה בקונצנזוס, מה כן? ומה הטעם בריבונות לאומית שאין בה קונצנזוס, ולו על הדברים הבסיסיים ביותר?
לפני שמתחיל הוויכוח על שכונות הקצה הערביות, ולפני פסטיבלי השלום והאילוצים הבינלאומיים, עלינו לחזק את ירושלים כעיר, ואת המקום בו היא תופסת בחייהם של הישראלים. ייתכן, כי יום אחד תתקבל הכרעה דמוקרטית לוותר על הריבונות בחלקים מהעיר. עלינו לדאוג שוויתור כזה, אם יתקבל, אכן יהיה ויתור מבחינתנו ולא סרח עודף של מדינת תל אביב, כפי שהיה גוש קטיף.
*יקיר שגב הוא חבר מועצת העיר ירושלים ומחזיק בתיק מזרח העיר