העשור האחרון היה טוב למעסיקים והרבה פחות טוב לעובדים. כך עולה ממחקר של מרכז אדוה מידע על שוויון וצדק חברתי בישראל.
מנתוני המרכז עולה, כי אמנם במהלך המשבר שפתח את העשור, חלקם של המעסיקים בהכנסה הלאומית ירד מ-13% ב-2000 ל-9% ב-2002. אלא שב-2003 חלקם לזר לרמתו הקודמת. "יתרה מזאת, מכאן ואילך הוא המשיך לגדול וב-2008 הוא עמד על 15% - גבוה יותר מאשר ב-2000", נכתב במחקר.
מהנתונים עולה, כי לעומת זאת חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית, הלך וירד במהלך מרבית העשור. ב-2000 עמד חלקם של העובדים על 66%, בעוד שב-2008 הוא עמד על 62%.
"גם כאשר מדובר באחוזים בודדים, הסכומים הם משמעותיים: ב-2008, לדוגמה, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 617 מיליארד שקל. אחוז אחד מזה היה 6.17 מיליארד שקל . אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2008 על 66%, כפי שהיה בשנת 2000 (ולא על 62%, כפי שהיה בפועל), היו העובדים מקבלים ב-2008, כקבוצה, 24.6 מיליארד שקל נוספים. לצורך המחשה: בחלוקה של הסכום המדובר במספר הכולל של כוח העבודה בישראל - ב-2008, כ-2.957 מיליון (כולל עובדים לא ישראלים) נמצא, כי באותה שנה עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת של 8,319 שקל, או כ-693 שקל לחודש".
"על האי שוויון בהתחלקות ההכנסה הלאומית אפשר לעמוד גם באמצעות בחינת הסכומים הכספיים: בין 2000 ל-2008 גדלה ההכנסה הלאומית ב-26%, אך חלקם של העובדים גדל ב-19% בעוד שחלקם של המעסיקים גדל ב-47%", נכתב במחקר.
צמיחה - שכר העובדים לא השתנה
מהנתונים עולה, כי במשך 4 השנים הראשונות של גל הצמיחה בין השנים 2006-2003, שכר השכירים לא השתנה: השכר הריאלי הממוצע לחודש נע בין 7,484 שקל ל-7,546 שקל, ואילו השכר הריאלי הממוצע לשעה נע בין 44.6 שקל ל-44.9 שקל. ב-2007 נרשם לראשונה גידול בשכר הריאלי הממוצע לחודש, שעלה ל-8,013 שקל ובשכר לשעה, שעלה ל-47.0 שקל.
"בנק ישראל מצא לנכון להעיר על העובדה שהצמיחה לא הביאה עמה עלייה מהירה יותר בשכר: "עלייה מתונה יחסית של השכר... בתקופה של צמיחה היא תופעה שקשה להסבירה" (בנק ישראל, דו"ח שנתי 2007: 202). לעובדים לא נותר זמן רב ליהנות מן העלייה בשכר, שכן במחצית השנייה של 2008 החל המשק הישראלי להרגיש את השפעת המשבר הפיננסי והכלכלי העולמי, ומגמת העלייה בשכר התהפכה, בראש ובראשונה בענפי עתירי שכר ובהם ההיי טק".
"בהשאלה מתחום הספורט", מסכמים מומחי אדוה, "ניתן אולי להגדיר את שהתרחש בעשור האחרון כניצחון של קבוצות ההון. יש אפילו מי שיראו בכך הצלחה של המדיניות המקרו-כלכלית, שהרי זאת אכן חתרה מאז 1985 לכונן קבוצות הון גדולות וחזקות".
"אולם במבט חברתי כולל מדובר בניצחון פירוס, שכן החלשתם המתמשכת של העובדים, רוב-רובה של האוכלוסייה, איננה אלא החלשתה של החברה הישראלית. יתרה מזאת, מדובר גם בפגיעה ארוכת טווח בכלכלה הישראלית: כאשר שוק העבודה אינו מעניק לחלק גדול מן הישראלים את האמצעים לקידום ולשדרוג, שוק העבודה יחסר בעתיד את כוח האדם הדרוש לצמיחה בת קיימא, המבוססת על תעשייה ושירותים מתקדמים".
"התמונה המצטיירת מן הנתונים שבמסמך זה נעשית קשה עוד יותר כאשר מוסיפים לה את הקיצוצים הכבדים שנעשו בעשור האחרון בתקציבי החינוך, הבריאות, הדיור, הרווחה והביטחון הסוציאלי כל אלה שירותים אשר, ביחד עם מערכת השכר, אמורים להבטיח אוכלוסייה בריאה, בטוחה כלכלית ומשכילה תשתית חיונית לכל פעילות כלכלית. הפרטת כספי הפנסיה והפניית החסכון הפנסיוני לשוק ההון פגעו גם הן בעובדים".