מיעוט ירוק

יש בעלי חיים שהם ססגוניים, מרהיבים ביופיים ובולטים בהשוואה לקרוביהם בעולם החיות, אבל בכל זאת נחבאים אל הכלים. או אולי, ערמומיים במידה מסוימת. ואולי סתם נדירים, אז הסיכוי לפגוש בהם בטבע הוא קלוש עד קלוש בקושי. בעל חיים כזה בדיוק, העונה על התיאור שלעיל, היא לטאה ירוקה (Lacerta media israelica).

לטאה ירוקה חיה במעבה החורש הים-תיכוני ובשוליים של החורש, בנופים שיש בהם גם עצים, גם שיחים וגם מרכיב של סלעים גיריים. כפי ששמה העברי מרמז, היא אמורה להיות ירוקה, אבל זה נכון רק לגבי הפרטים הבוגרים, ששרדו את שנת חייהם הראשונה והגיעו לבגרות מינית. הצעירים בוקעים מן הביצים כשלאורך גבם שלושה פסים דקים בצבע ירוק עז זרחני, על רקע כהה (לרוב שחור כפחם). עם גדילתם והתבגרותם, הצבע השחור נמוג בהדרגה ונראה כאילו נשבר לרסיסים והצבע הירוק משתלט והופך להיות העיקרי. הצבע הירוק העז ביותר שמור לזכרים בעונת הרבייה (אביב מוקדם עד תחילת הקיץ), שאז אזור הגרון והחזה אצלם מעוטר בכתמים בצבע טורקיז-תכלת. הנקבות נראות דהויות, בגוון בז'-חום בהיר מחוץ לעונת הרבייה. הזכרים גדולים מן הנקבות, והם טריטוריאליים – כלומר, מחזיקים בנחלה שממנה הם מגרשים זכרים אחרים ובה הם מנסים להזדווג עם נקבות שמגיעות למקום. האורך המרבי של זכר בלטאה ירוקה הוא כ 43 ס"מ, מתוך זה הזנב מהווה כמעט שני שלישים.

אין ספק שהפיתוח המואץ בכל הארץ, הקמה והרחבה של ישובים, סלילת כבישים ותשתיות אחרות, ושינויים שחלו בנופי החורש הים-תיכוני בישראל פעלו ופועלים כולם לרעתה של הלטאה הירוקה. בחלק מן המקומות הצטמצמו אזורי החורש עקב פיתוח וכריתה של עצים, במקומות אחרים החורש הצטופף ונעשה כה סבוך עד שצעירי הלטאה הירוקה אינם מצליחים לשרוד. גם השריפות כמובן אינן מיטיבות את מצב האוכלוסיות של הלטאה, מן הסתם, אם כי במקומות בהם החורש היה צפוף מאד לפני שריפה, בית הגידול המשתקם לאחר מכן עשוי להתאים ללטאה הירוקה. אבל אז נשאלת השאלה: האם שרדו מספיק לטאות על מנת לאכלס מחדש חורש שנשרף ועובר שיקום? בזמנו, הזואולוג המנוח פרופ' היינריך מנדלסון (ממקימי אוניברסיטת תל-אביב ומחלוצי הזואולוגיה בישראל) טען שהגורם המרכזי לפגיעה באוכלוסיות הלטאה הירוקה בארץ הם חתולי בית משוטטים, אשר טורפים את הלטאות בהצלחה רבה. בעל חיים שלא עבר אבולוציה והסתגלות להתמודדות עם טורף בעל חושים חדים כחתול יהיה טרף קל במקרה כזה, גרס מנדלסון.

אכן, בטבע, חתולי בר ושועלים אינם נוהגים לצוד ביום אלא בשעות בין הערביים ובלילה, זמנים בהם לטאה ירוקה ספונה במקום מבטחים (בתוך מחילה, מתחת לאבן או בתוך חלל של גזע רקוב). אבל כיום הטבע שלנו מוצף בטורפים לא קונבנציונליים, ובהם חתולי בית שטורפים בכל שעות היממה ושועלים מצויים שהסתגלו לפעילות יומית בקרבת ישובים ובסיסי צבא (שם הם נהנים משאריות מזון שמותיר האדם). במצב עניינים כזה, קל לדמיין שהטורפים יחסלו המוני חיות בר קטנות שאינן מותאמות למציאות החדשה. אין לנו הוכחות ממשיות לתיאוריה של פרופ' מנדלסון, אבל אין ספק שחתולים תרמו לחץ נוסף שבעקבותיו נעלמו הלטאות הירוקות במקומות כמו כפר סבא, ירושלים וחלק מן השכונות של חיפה על הכרמל. במקומות יותר נידחים ומרוחקים מאזורים מיושבים, שם אין נוכחות משמעותית של חתולי בית, דעיכת הלטאה הירוקה היא בכל זאת תעלומה.

בשנת 2001 יצאתי למסע בעקבות הלטאה הירוקה בכרמל, ביוזמת רשות הטבע והגנים. המטרה הייתה לנסות לברר האם יש אמת בשמועה – האם יש דעיכה באוכלוסיות הלטאה הירוקה בכרמל? אחרי עשרות ק"מ של הליכה, למעלה ממאה שעות חיפוש בשטח, תוך בדיקה של אתרים שבהם היו ידועות תצפיות מן העבר בלטאה הירוקה, אלה היו התוצאות: 354 תצפיות בזוחלים, מתוכן 2 תצפיות בלטאה ירוקה. המסקנה: הלטאה הירוקה היא די נדירה, מאד קשה למצוא אותה, וצריך לחקור יותר לעומק את אורחות חייה ואז לצאת לחפש לטאות עם מידע מוקדם לגבי היכן ומתי הכי כדאי לעשות זאת. בהמשך התגייס למשימה רועי טלבי, אז תלמיד לתואר ראשון במכללת אורנים, והפך להיות מומחה מדופלם ללטאות ירוקות.

טלבי הצליח לעקוב אחרי לטאות במשך שעות וימים, אסף מידע רב וחשוב על אורחות חייהן, על שלבי החיים מן הבקיעה ועד ההגעה לבגרות, אפילו פיתח מסדר זיהוי מצולם לזיהוי פרטני של כל לטאה שהצליח ללכוד. בעקבות העבודה המדהימה שעשה, למדנו למשל שיותר חשוב להקשיב מאשר להסתכל כשמחפשים לטאה ירוקה. לרוב, הגילוי הראשוני אצלו היה מבוסס על האזנה לרעשים של זחילת הלטאה בשולי החורש. הידע שנצבר על ידי טלבי מאפשר לו, לחוקרים אחרים ולאנשי הרשות לבצע סקרים יעילים ואמינים יותר לחיפוש אתרים בהם יש לטאה ירוקה.

לטאה ירוקה נמצאת בסכנת הכחדה על-פי המדדים של האיחוד הבינלאומי לשמירת הטבע מטעם האו"ם, בעיקר בשל הפגיעה והקיטוע של בתי הגידול הנחוצים לה. תת-המין אליה שייכת הלטאה הירוקה שלנו הוא אנדמי (ייחודי) לישראל ולירדן ומכאן נגזר שמו הלטיני (L. m. israelica) ואפשר לומר שזה מצדיק מאמץ מיוחד של גופי שמירת הטבע בארץ על מנת להבטיח שלא תיעלם מהנוף. כיום, המקומות שנחשבים "מעוזים בטוחים" באופן יחסי לאוכלוסיות הלטאה הירוקה בארץ הם: הכרמל, הגליל העליון, הגולן והחרמון (בערך עד גובה 1700 מטר מעל פני הים). הבה נשכיל לשמור על אלה שנותרו, ומי יודע, אולי בחלק מן האזורים מהן נעלמה תשוב ביום מן הימים הלטאה הירוקה להפתיע ולהרשים אותנו בססגוניותה.

* בעז שחם - ממרכז הזוחלים והדוחיים של החברה להגנת הטבע, המחלקה לאבולוציה, סיסטמטיקה ואקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והמחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב