צה"ל מסכן את שלום חייליו

בשבוע שעבר הייתי באתר "יד לשריון" בלטרון, בטקס ההשבעה של טירוני השריון מחזור מרץ 2009. על במת האמפיתיאטרון, למרגלות תחנת המשטרה ההיסטורית ושורת טנקים האמורים להשרות על הקהל אוירה של עוצמה, עמדו עשרות טירונים במסדר. לפקודות מפקדיהם ענו הטירונים במקהלה, כשראשיהם מורמים למעלה ולרגע הם נראו כמו עגלים פועים. שורות שורות שמפיהם עולה געייה, עדר של צעירים, המומים, שנראו כמי שלא מבינים מה הם עושים שם, מול החיילת שהקריאה את "מגש הכסף", מול מפקד הטקס שקרא באוזניהם את נוסח השבועה לצה"ל.

החיילים חילוניים השיבו בקריאה "אני נשבע", והדתיים ב"אני מצהיר". הם הסכימו לציית לכל פקודה ואף להקריב את חייהם למען המולדת. "זה לא!" התרוממה בזעקה אמא אחת לידי, שסיפרה לי שעל הבמה עומד בנה היחיד, "למות זה כבר מוגזם".

התבוננתי בה בעיניים עצובות, תהיתי כמה אנשים ונשים שיושבים בקהל הגדול והנרגש נותנים דעתם לתוכנה של השבועה. מה הם אומרים לעצמם מול הסכנה המוחשית האורבת מפעולה צבאית, שעלולה להיות מיותרת, מתאונה מבצעית או מחטיפה? האם הם חושבים שיכול להיות שלא יהיה מי שיגיש סיוע לחייל שלהם? האם הם יודעים שיכול להיות שמצוקתו באוהל או בחדר תהיה מסוכנת יותר מזו שבשדה הקרב?

כמה אנשים ונשים יודעים, שהם שולחים את ילדם לארגון שמתאבדים בו מדי שנה 30-37 חיילים, ושבחודש האחרון התאבדו בו חמישה חיילים. ארגון שהפעם נבהל מהמספרים, הגדיר את החודש החולף כ"חודש שחור" ונותר שווה נפש לשאר החודשים שבהם ממוצע המתאבדים "רגיל", ומודה שאין ביכולתו לנבא ולמנוע באופן מוחלט את התופעה.

באיזו זכות דיקלם מפקד החיל את שורת האיומים, לכאורה, בהם נתונה המדינה, שלהגנה מפניהם הוא דרבן את המתגייסים להילחם ללא חת, בעוד שעל הצבא עצמו כגורם מאיים הוא לא דיבר? באיזו זכות מגנה הצבא את כל מי שמבקש להימנע משרות, בעוד שהוא יודע שחלק מהם עלולים להתאבד? "זה המחזור עם הכי הרבה בכי", אמר לי בני. כי איתו על הבמה עמדו עשרות חיילים שלא רצו להיות שם. חלקם, אמנם, רצו להיות בחילות אחרים, אבל חלקם הרגישו שאין להם ברירה, כי הלחץ הסביבתי הוא להתגייס.

אני חשבתי על אילו שלא נמצאים על הבמה. על אילו שאולי אפילו לא מצליחים לנסח לעצמם את הקושי הנפשי, שאולי אפילו לא מסוגלים להרגיש את הפחד, אבל הם מרגישים את אי הנוחות סביב הגיוס. הם מרגישים שזהו מקום מאיים מאוד עבורם, והם חייבים למנוע מעצמם להיות בו. הם בוחרים בדרכים שונות, רפואיות, פסיכולוגיות ואחרות, כי הם חייבים להשתחרר. אבל לא הצבא ולא החברה נותנים להם לגיטימציה, גם במחיר של שלושה מתאבדים בחודש.

האם על הבמה נמצאים כאלה שלא נמנעו מגיוס, שנכנסו לשורה, שלא ספגו את הגינויים אבל קשה להם? מה יהיה עליהם? איך הם יעמדו בלחצים? יהיה מי שיקשיב להם? האם מבין הצועדים יהיה מי שיצטרף לסטטיסטיקה הנוראית של המתאבדים? האם השבועה שלו כבר תתגשם? והאם יהיה מי שייקח עליו אחריות?

* הכותבת היא חברה בתנועת "האם החמישית".