לבקן ולעניין

בעקבות אוסף הלהיטים החדש והמוצלח של הול אנד אוטס ורמיקס החמש שקל הנצחוני ללהיטם הגדול של הצמד I Can`t Go For That (No Can Do), ניתן להכריז בגאון כי יכול מאוד להיות שהדבר הבא בסצינת המועדונים הוא הסאונד האייטיזי של הנחנח הלבן. הווה אומר – כל שיר שפעם יכולתם לחשוב שהוא דרעק חמאתי, גחמה של יוצרים לבנים חסרי גרוב שאין להם את המוב, הוא היום בעל פוטנציאל, במידה ויעשה בו הרוורס הפוסטמודרניסטי הראוי, להפוך ללהיט מקפיץ באזורי ההאוס אנין הטעם, זה שיכול לזהות שירים יפים גם במרחק של קילומטרים.

דריל הול וג'ון אוטס הם דוגמה טובה לכך. הם באו מפילדלפיה, גדלו על ריתם אנד בלוז והפנימו את אמות המידה של ה"פילי-סאונד", אבל היתה להם בעיה – הם לא היו בצבע הנכון. את המגרעה הזאת הם הפכו ליתרון. זהו צמד שבזמן אמת לא ממש שמו עליו זין, אבל נשמע היום מיליון דולר עם שירים אדירים כמו “I Can`t Go For That” (שסומפל בזמנו על ידי דה לה סול), “Private Eyes”, “Out of Touch”. אפילו “Maneater” האימתני דאז. בהאזנה עדכנית הקשובה לשינויים תרבותיים, מתגלים השירים האלה כפנינים של הפקה נקיה ונעימה לאוזן, fאנק לבן במידה ראויה ובעיקר יש בהם את הדרייב המובהק של מוזיקת ההאוס – הם הרמוניים להפליא ורקידים בטירוף.

אותו הדבר עם Level 42, הרכב בריטי שהנהיג מארק קינג (שנודע כ"באסיסט הכי טוב בעולם") ושניפק שירי פופ מתוקים באוריאנטציית אר אנד בי סבירה. ההרכב הזה נשמע היום, לאחר שבעבר שאגו לו בוז, נכון יותר מתמיד. עם הלהיטים המעולים “Running in the Family”, “Lessons in Love” ו- “Starchild” הנהדר (שמופיע גם ב-“Essential Mix” של פרנסואה קבורקיאן), שמשתבחים ברמת הפקה שמשמרת את הפאסון השחור, מוסיפה לו עיבודי סינתיסייזרים מוקדמים ומתהדרת בהקפדה ווקאלית משגעת ואיכות אינסטרומנטלית האופיינית לג'אז פיוז'ן. להיט אופייני לערבי באדי אנד סול ולכל די.ג'יי הרוצה לשלב מנעמי fאנק מאזורים שונים.

גם ל-ABC, ההרכב בעל חליפות הזהב, יש פוטנציאל להפוך לסמאש היט בקרב די.ג'ייז. עם להיטים חדים ומקפיצים כמו “Poison Arrow” ו-“The Look of Love”, שבטיפול של מיקסר ראוי יהפכו לחורכי רחבות בין טראקים של מאסטרס אט וורק ודי.ג'יי סניק, למשל. שלא לדבר על הצמד הנשכח Go West שלהיט ה-1VH שלהם “We Close Our Eyes” הוא פגז של אלקטרו-fאנק-שמאלץ לגבות.

ויש גם את ווהאם! שתמיד היו אחלה של צמד פופ וש-”Everything She Wants” שלהם תיבל את הסט הבלתי נשכח של רוי דיוויס ג'וניור בתמרז לאונג' ואפילו את שפנדאו בלט שהצליל הניאו רומנטי שלהם יכול להתאים יופי לחובבי הדיפ האוס למיניהם.
ובכן, הגרוב הלבן, המוקפד, המעונב, האסתטי, זה שקל כל כך היה להתעלם ממנו (לפחות בקרב אנשים המחפשים אותנטיות של צליל שחור או סתם מזלזלים בנקיון הכפיים הפופי של ההרכבים האמורים), עושה את המהלך הבלתי נמנע וחוזר בדלת האחורית בזכות תרבות המאמצת אל חיקה, בלי הבדלים של דת, גזע או מין, כל דבר שיש בו את הקצב, הצליל והתחושה שיכולים להזיז הרים, גבעות ובחורות יפות.