במבט ראשון, גבי אשכנזי נמצא הבוקר במקום מכובד ברשימת הקורבנות של בנימין נתניהו, בצוותא עם רם בלינקוב הפורש ופקידי האוצר האחרים. לרמטכ"ל עשו תרגיל: בלילה הקודם סיכמו איתו שהעלאת גיל הפרישה של אנשי הקבע לא תעלה על סדר היום בדיון התקציב, והנה מפתיעים אותו ראש הממשלה ושר האוצר ומדברים בדיוק על הנושא הזה. אשכנזי זעם, התווכח עם שטייניץ וכשנתניהו התערב ואמר "אין מערכת שלא יכולה להתייעל, אני לא מקבל את זה", ענה לו הרמטכ"ל: "אז אל תקבל" ונטש. רק לאחר ששטייניץ פייס אותו, שיגר אשכנזי את התנצלותו. אולם התמונה ברורה: אחד האנשים המוערכים במדינה, גיבור "עופרת יצוקה" והאיש ששיקם את הצבא לאחר הביזיון בלבנון, הושפל בישיבת הממשלה וסיים אותה כשהוא פגוע ונעלב. למה זה מגיע לו?
אם גם אתם מהנהנים ומגלים אמפתיה לגבי האומלל, כנראה שדרס אתכם מנגנון התעמולה של צבא ההגנה לישראל. גם אתם כבר שכחתם שרמטכ"ל אינו איש פוליטי. שרמטכ"ל לא אמור להיות שחקן במשחק המלוכלך של חלוקת התקציב. שהרמת הקול בישיבת הממשלה אינה חלק מהגדרות התפקיד שלו. שהוא אמור לבצע את הוראותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון, האנשים שרואים את התמונה הגדולה ולא מביטים על העולם רק מבעד לכוונת הרובה. שההשלכות של התחצפות אין הגדרה אחרת להתנהגותו של רמטכ"ל לראש ממשלה חמורות הרבה יותר מהסומק שהעלתה בלחיי האחרון.
אלא שהתנהגותו החמורה של אשכנזי נתפסת הבוקר כמעט כטבעית. גם הוא הריח את הדם של נתניהו. גם איתו זגזגו, גם אותו רימו. יש רק בעיה אחת: זה בכלל לא רלוונטי. העובדה שרמטכ"ל מפעיל לחץ כל כך בוטה טרם אישור תקציב הביטחון כבר לא מעוררת אי נוחות, כי כבר התרגלנו. רמטכ"ל אינו מאמן של קבוצת כדורגל, שאמור להפעיל לחץ על הנהלת הקבוצה לרכוש כוכבים. הוא גם לא מנכ"ל של חברה מסחרית, שתובע מהדירקטוריון להגדיל את התקציב. הרמטכ"ל הוא חייל, וככזה עליו לעבוד עם הסכום שמקצה לו הממשלה. את המחאה שלו על הכוונה לקצץ בתקציב המוסד (המנופח, המסורבל והבזבזני, אבל זה כבר נושא לדיון אחר) שבראשו הוא עומד עליו להביע בפני שר הביטחון, בצורה מנומסת, מאחורי דלתיים סגורות ובלי הדלפות. וגם אם כולם מריחים את דמו של ראש הממשלה, על הרמטכ"ל להיות תתרן.
פוגע בימין ובשמאל
מובן שבמציאות הישראלית הציפייה הזאת כמעט נאיבית. מפקדי צבא נוהגים כאן דרך קבע בעצמאות יתרה. שאול מופז ביקר את שר הביטחון בנימין בן אליעזר בעקבות פינוי בחברון, וכעבור שנים אחדות, כשמונה במהירות שיא איך לא לשר ביטחון, ספג בעצמו מהלומה ציבורית מהרמטכ"ל משה יעלון, כשהחליט לא להאריך את כהונתו. הרמטכ"לים אינם האשמים היחידים, כמובן. ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, לא הציב לכל אורך מלחמת לבנון השנייה חלופה למדיניות ההרסנית של דן חלוץ. מאוחר יותר, כשאולמרט ושר הביטחון שלו העזו להסס לפני שהחריבו סופית את עזה בעופרת יצוקה, הם נענשו בביקורת קשה מתוככי הצבא.
ראשי הצבא יכולים להרשות לעצמם לנהוג כך, כיוון שמקור הכוח שלהם הוא הרחוב. נתניהו, גם אם מאוד ירצה, לא יוכל לדרוש את התפטרותו של אשכנזי, ואפילו לא לנזוף בו. גם הוא יודע שרמטכ"ל ישראלי כמעט תמיד פופולרי יותר מראש הממשלה שלו. ככה זה במדינות שחיות על חרבן והפכו את הצבא למוסד קדוש ומורם מעם. הטיעון הזה, אגב, אינו שמאלני, כי אם אזרחי: מכוחו חסר הפרופורציות של הצבא סובלים גם ראשי ממשלה מהימין, כפי שלמד אתמול נתניהו. לאור זאת שביבי לא העמיד את אשכנזי במקומו, נותר לתהות מה יקרה במבצע הצבאי הראשון, או, חלילה, בעימות מול סוריה או אירן. מה יתרחש כשנתניהו יסתייג מתפקוד הצבא בקרבות, ויעז לומר: "זה לא מקובל עליי"? מה יהיה בסופנו אם בתגובה הרמטכ"ל יזעק שוב "אז אל תקבל", וייצא מהחדר בסערה?
הסירו דאגה מלבכם. השאלות הללו לא יעלו ואשכנזי ייצא מהוויכוח הזה ללא שריטה. הרי הוא נחשב לאחד הרמטכ"לים הפופולריים ביותר אי פעם, גם בזכות שתיקתו המתמשכת. אחרי שגילינו מה קורה כשהוא פותח את הפה, נותר רק לבקש שיחזור לשתוק.