אז מה אם האפיפיור לא ביקש סליחה

"סליחה הוא לא ביקש", זעק אתמול עמוד השער של ידיעות אחרונות. "בלי סליחה", הכריז מעריב - שהמשיך והסביר בכותרת המשנה: "האפיפיור הגרמני, שהיה חבר בנוער היטלר וחייל בוורמאכט, ניצב מול האנדרטה באוהל יזכור ביד ושם, אבל לא התייחס במפורש לנאצים, לא התנצל או הביע צער על השמדת ששת המיליונים".

גם עיתון הארץ מצא לנכון לספק לקוראיו כותרת ראשית חדשותית במיוחד למחרת הגעתו של בנדיקטוס ה-16 לביקור רשמי ראשון בישראל. "האפיפיור לא הזכיר בנאום ביד ושם את חלקם של הנאצים בשואה", נכתב בעיתון, שרק יום קודם לכן קבע במאמר המערכת שלו שהאפיפיור הוא "אורח רצוי".

מי שנבצר ממנו לראות ולשמוע את האפיפיור ביד ושם ונאלץ להסתמך רק על דיווחי העיתונות הישראלית בעניין, עוד עלול לחשוב שלא עם הצל החיוור של יוחנן פאולוס השני יש לנו כאן עסק אלא עם בן בריתו של מכחיש השואה המודרני, מחמוד אחמדינג'ד. אז מה אם בנדיקטוס ה-16 קרא "להילחם באנטישמיות היכן שהיא נמצאת", מיד לאחר שנחת בנמל התעופה בן גוריון? אז מה אם באוהל יזכור ביד ושם הוא דיבר על זעקת קורבנות השואה ש"עדיין מהדהדת בלבנו" ואמר כי "מי יתן" שזכר שמותיהם "לא יימחה לעולם, שסבלם לעולם לא יוכחש או יומעט בערכו או יישכח"?

אז מה אם בתחילת מלחמת העולם השנייה הוא היה רק בן 12? אז מה אם חברות בנוער היטלר היתה חובה לכל בני הנוער בגרמניה הנאצית, ובהם גם אורנה פורת שלנו, כלת פרס ישראל? אז מה אם עוד לפני שמלאו לו 18 שנה הוא אולץ להתגייס לצבא הגרמני, לא ירה ולו כדור אחד ואף הסתכן בעריקה? הרי אם בנדיקטוס ה-16 כבר טרח להגיע לביקור ביד ושם, איך הוא מעז, לכל הרוחות, לא לבקש סליחה?!

אין זה ניסיון להגן על האפיפיור ועל הכנסייה הקתולית, שבמשך שנים רבות רדפה יהודים ובמהלך מלחמת העולם השנייה עצמה את עיניה - לכל הפחות - כששישה מיליון יהודים נרצחו (כן, נרצחו, ולא נהרגו, כפי שניסח זאת הכס הקדוש בנאומו ביד ושם). גם אין כאן ניסיון להגן על נאומו הפושר, בו החמיץ הזדמנות אנושית לשלב בין שני מרכיבי זהותו - אפיפיור וגרמני - ולהביע באופן משכנע כאב וצער על השמדת שליש מהעם היהודי.

שכן, הבעיה המרכזית אינה נעוצה באפיפיור או בדברים שנשא באתר הזיכרון לשואה ולגבורה. היא נעוצה בתגובה החריפה והמוגזמת של רובנו לנאומו, באובססיביות בה הקפדנו לבחון כל מלה שלו וכל זיע בפניו, בגודל העלבון והאכזבה שהוא הצליח לעורר בנו, כאילו היינו עלה נידף ברוח.

נכון, האפיפיור הוא מנהיג חשוב, מעצם העובדה שאוזנם של יותר ממיליארד מאמינים ברחבי העולם כרויה לדבריו. אבל למה אנחנו כה כמהים לבקשת הסליחה שלו? למה אנחנו בעצם זקוקים לה ולאישור נוסף לעובדה שהנאצים הם אלה שהשמידו שישה מיליון יהודים?

יש משהו מטריד מאוד בכך ששישים ואחת שנה אחרי שהקמנו מדינה, כשראש הכנסייה הקתולית מגיע לביקור רשמי, עומד דום לצלילי "התקווה" וטס במסוק של חיל האוויר הישראלי בשמי ירושלים, אנחנו עדיין מתעקשים להציב את עצמנו בעמדת הקורבן, שממאן להכיר בעוצמתו ומצפה לחיזוקים מבחוץ. מדאיג להיווכח שכשערוצי הטלוויזיה ברחבי העולם מעבירים בשידור חי למיליוני צופים תמונות של האפיפיור מדליק את אש התמיד באוהל יזכור, לוחץ את ידיהם של ניצולי שואה ומאזין לתפילת "אל מלא רחמים" ולשירה המצמרר של חנה סנש, אנחנו שוב מרגישים שנעשה לנו עוול ומתקשים לחוש בגודל הניצחון על הנאצים.

"אני לא מצפה ממנו שידבר כמו הרב לאו. הוא לא נשיא ארגון ציוני", היטיב לומר ניצול השואה נח פלוג, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, בעקבות הביקורת שנמתחה על נאום האפיפיור. "הוא בא לכאן כדי לקרב את הכנסייה ליהדות וצריך לראות את הביקור שלו כחיובי וחשוב. ניתן לבוא אל האפיפיור באי אלו טענות", סיכם פלוג, "אך בסך הכל הוא התנסח כמו כומר".

ונניח לרגע שבנדיקטוס ה-16 היה מצליח להפיק מעצמו יותר ומבקש סליחה. האם זה היה עוזר למשהו? האם היתה בכך נחמה? האם מישהו באמת ובתמים היה סולח לו, או מוכן לשקול זאת? ספק רב.

אז אולי כדאי שנתחיל להתמקד קצת פחות במה שאומרים או לא אומרים לנו או עלינו אורחים רמי מעלה למיניהם, ונעסוק יותר בעצמנו - במעשים ובתסביכים שלנו. כי לא לבקשת הסליחה של האפיפיור אנחנו זקוקים, אלא לקצת שפיות וביטחון עצמי.