סאגת התקציב הבלתי נמנעת, המתרגשת עלינו אחת לשנה, הגיע גם השנה, הגם שבאיחור בגלל הבחירות. כמו תמיד, במוקד ההתעניינות נמצא הקיצוץ בתקציב הביטחון. וכמו תמיד, כמאמר הגשש החיוור "הם שואלים את אותן שאלות ואנחנו עונים את אותן תשובות". גאוני הכלכלה של משרד האוצר ממליצים על סעיפי קיצוץ בביטחון, ובתוך ימים ספורים צץ האיום הביולוגי, הסורי והאסטרטגי הבא של מדינת ישראל.
כל אחד מאיתנו ומגאוני האוצר ששירת בצה"ל נושא עימו זכרונות של "אוכלי החינם" שניתן להסתדר בלעדיהם, של בזבוז משווע במזון, או ציוד מבוזבז. הציניים שבינינו גם מיטיבים לתאר את תהלוכת הג'ובניקים סביב הקריה ובמרחב מגדלי עזריאלי כדי להעצים את הפופולאריות הזולה ולשכנע בצורך לקצץ. אולי שכחנו, שבשנים שבהם תקציב הביטחון קוצץ היו אלה מחסני החרום שהתרוקנו מציוד ומאנשי קבע, ואימונים שלא התקיימו, שהביאו במישרין לתוצאותיה הקשות של מלחמת לבנון השנייה. כאלה אנחנו כשצה"ל צודק, אף אחד לא זוכר. כשצה"ל טועה, אף אחד לא שוכח.
"יש לנו שתי בשורות", אמרו פקידי האוצר, "האחת טובה והשנייה רעה. הבשורה הטובה מחליפים גרביים. הבשורה הרעה מחליפים אחד עם השני". חוסר המעוף והמחשבה תחילה המצדד בפיטורים של אלפי אנשי קבע, שיביאו לאובדן מיידי של עשרות אלפי שנות ניסיון, הם כנראה הפיתרון החברתי המועדף על גאוני האוצר, כדי לפנות תקציב ליצירת מקומות עבודה לאלפי מובטלים אחרים. גם קיצור שרות החובה ללא הורדת משימות יחייב גיוס של אלפי אנשי מילואים, דבר שיכביד על המשק עוד יותר. אך את גאוני האוצר לא ניתן לבלבל עם עובדות, שאינן משפיעות ישירות על קופת המדינה שהם מנסים להצטייר כ"כלבי השמירה" שלה.
ככה זה כשמפרידים בין אחריות לסמכות. על התקלות ההרסניות של גאוני האוצר ישלמו מפקדי צה"ל, חייליו ותושבי הפריפריה, שיסבלו עלייה באבטלה כתוצאה מסגירת מפעלים צבאיים, או מחוסר הגנה מספקת בפני אויבנו שמעבר לגבול ולגדר.
גאוני הכלכלה מהאוצר ממשיכים לשלוף
במהלך כל השנים האחרונות גאוני הכלכלה שבאוצר לא הביאו אף פתרון יצירתי, שהעלה את המשק על פסי הצמיחה, ומדי שנה הם נופלים בשבי קסם הקיצוצים והידוק החגורה. את הקצינים והנגדים המשרתים ביחידות עורפיות ניתן וצריך להחזיק בשרות עד לגיל הפנסיה המקובל במשק. רובם יעדיפו להיות במעגל העבודה מאשר לכתת את רגליהם בחיפוש מקור הכנסה, מול צעירים בשנות העשרים.
במערכת תקציבית המכבדת את עצמה, נהוג לקבוע תקציב וסדר עדיפויות למימושו. אילו השכילה הממשלה לסכם את סדר העדיפויות הלאומי לשנים הבאות אל מול הצעת התקציב של אנשי משרד האוצר לכל אחת משנות התוכנית, ניתן היה לחייב כל משרד לקצץ סכום או אחוז מסוים מתקציבו, על-מנת ליישם מדיניות כוללת ורב שנתית. אם היה מתקיים תהליך קבלת החלטות מסודר, משרד הביטחון היה צריך להציג הצעה לקיצוץ וכן לפרט את משמעויותיה הביטחוניות והקיומיות, והממשלה - הנושאת באחריות ובעלת בסמכות - היתה מחליטה אם לאשר או שלא.
בתהליך כזה היה יודע כל מנהל ארגון, הנתמך ע"י משרדי הממשלה, מה צפוי להתבצע בשנים הקרובות, מהם כיווני הפעולה הרצויים והיינו נמנעים מלראות השכם והערב חריגות מתקציבים וגירעונות ענק, והיינו מקטינים את מצעד האיוולת של מנהלים המשחרים לפתחם של משרדי הממשלה כפושטי יד ומקבצי נדבות. אלא שאצלנו, באווירת השוק המזרח תיכוני, עדיין מעדיפים לחוות את חווית ההתמקחות הפרסונאלית, הרגעית והזולה במקום לקדם את צרכיה של המדינה על צרכיה, לתת מענה לאתגריה, לפתח ולטפח את אזרחיה.
* הכותב הוא תא"ל במיל' ושימש כמפקד מערך האש במבצע עופרת יצוקה.