פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תיאס

      "לילד מלאו חמש שנים. כשאחזור מבית הכנסת אקרא לו 'שאול', ואם לא ישיב לי וידבר, אחנוק אותו באפרו של שאול, שרוחו בשמיים תשא בעוון מות הילד". מעבר לאיילון, סדרת סיפורים חדשה מאת שאול ביבי

      "אם מחר בבוקר, כשאחזור מתפילת שחרית, הוא לא יפתח את פיו, אמלא את לועו בחופן האפר הזה שהבאתי הלילה מקברו של שאול, ואחנוק אותו". אימי מיזלי (מזל) בכתה אל תוך ידיה כשסבי, עבדולעזיז, עמד מעליה ושרטט בעיראקית את המדיניות שלו לסבתי סביחה.

      "לילד מלאו חמש שנים", נקב עבדולעזיז. "כשאחזור מבית הכנסת אקרא לו 'שאול', ואם לא ישיב לי וידבר ולו מילה אחת, אחנוק אותו באפרו של שאול, שרוחו בשמיים תשא בעוון מות הילד. בכך אקיים את נדרי, לקרוא לילד על שמו, ולא שאזי", זלזל, "כמו השם שאת נתת לו", פנה לאימי.

      עבדולעזיז, איש עב בשר, בליל הנשואים, לפני שניגש לבעול את סביחה, שלף חתול שחור מארגז, לפת את גרונו, ובעוד האחרון קורע את עורו של הראשון, מלק עבדולעזיז את ראשו והבהיר לסביחה כי אם תעז פעם להמרות את פיו, דינה יהיה כדינו של המסכן השחור.

      "חלפו ימים ושנים ולא פציתי פה. לא אבא, לא אמא, לא תתה (סבתא), כלום. הימים סוף הסיקסטיז, נתפשתי כמפגר, אבי התכחש אליי ולבו של סבי קונן על הנדר שהופר"

      שאזי, זה השם שאימי נתנה לי, למורת רוחו של אביה, שחמש שנים קרא לי רק "וואלד", ילד בערבית. הוא הבטיח לגיסו האהוב, שאול, מעל מיטת מותו, כי יקרא לנכדו הבא, שבבטן בתו, על שמו. שאול היה "מולד'ום" - מוכה גורל. שישה ילדים היו לו והוא ראה במותם, ללא שהשאירו אחריהם צאצאים. דין "כרת" נגזר על הצדיק. מששמעה אימי על הנדר, מיהרה עם שחר לביתה של צ'חלה (רחל) על מנת להפיל אותי, מחשש שאשא את גורלו של שאול. סבי, שהתעורר בבעתה, תפס אותה בסמטאות המכחילות של השכונה, ריצה אותה, מיהר לבית הכנסת וניחם על הנדר בתפילה קשה.

      עברו חודשים ואימי עמדה ללדת אותי בט' באב. מאחר שביקשה ללדת ילד משלה ולא כזה שישא איתו את האמונה כי הגואל עתיד להיוולד בט' באב, אסרה אותי ברחמה, דיממה יום שלם ופלטה אותי רק לאחר שמת היום. לכשיצאה מבית היולדות, שלושה ימים לאחר מכן, התבקשה לתת לי שם ובאנחה עמוקה אמרה "שאזי", שם שהיה קבור אצלה עוד מילדותה בבגדד של שנות ה-40, שם שנשא ילד ששכחה את פניו.

      לקראת טקס ברית המלה הכתה כבשה ברגלה בעינו של סבי, הסנדק שאמור להכריז על שמי מייד עם פריעת איברי, וניתוח שנקבע לו דחה בחודש את ברית המלה ואת הכרעתו בין שני הנדרים הסותרים שנתן: זה לגיסו שאול, שיקרא לי על שמו, וזה לבתו, כי נסוג מהנדר. משלא רעדו שמיו, נקבע שמי, שאזי.

      חלפו ימים ושנים ולא פציתי פה. לא אבא, לא אמא, לא תתה (סבתא), כלום. הימים סוף הסיקסטיז, נתפשתי כמפגר, אבי התכחש אליי ולבו של סבי קונן על הנדר שהפר. רק אימי עוד האמינה, שכן רופאים סיפרו לה, שאף שאינם יודעים לטפל בבעיה, זאת ידועה ברשומות ועל פי התרשמות כללית ממני, אין מדובר בהפרעה אורגנית וסיכוי רב שאדבר יום אחד.

      משמלאו לי חמש, בליל יום רביעי אחד, עלה כאמור סבי לקברו של גיסו שאול, שבר את דופן האבן, חפר כמטר בבטן האדמה, הגיע לעצמות המנוח, נטל משם חופן והזהיר את נשמתו של שאול שאם מחר, לכשישוב מתפילת שחרית ויקרא לי שלוש פעמים "שאול" ולא אשיב, אז יחנוק אותי באפר, ונשמתו תופרע ותשא בחטא הריגתי. סבי ארז בשקית נייר את האפר ומיהר לבשר לאימי וסבתי.

      "סבי עבדולעזיז קם מכיסאו, נטל את השקית, צעד לעבר פתח המטבח ונבלע גם הוא בערפל, כשאחיותיה של אימי מיהרו לאחוז בה, פן ימלוק אביהן את ראשה, כאילו היה של חתול שחור"

      עדים אחרים השכימו בבית הקטן ליום עבודה ארוך, בדרכם לשיירות אוטובוסים שהמתינו להם ברחוב הראשי של השכונה, שיאספו אותם ויפזרו אותם בין בתי המלאכה והמפעלים שבדרום מערב העיר. כוס תה כהה הונחה על שפת השולחן, לידה נחו שתי קוביות סוכר בפנכה, פת שחרית וכוס לבן. אימי הזניחה את עדר הכבשים, שגעה בדיר הסמוך ודרש עוד טרם עמד השחר, לצאת למסעו הקבוע לאורך הוואדי, עד לפאתי לוד וחזרה.

      סבי נכנס למבואת הבית וכהרגלו הניח את תיק התפילין על השולחן והתיישב לצדו, מול הדלת הפתוחה והרחוב הער. לאחר כמה דקות פתח את תיק התפילין, הוציא משם בכף ידו הגדולה את שקית האפר והניח אותה על השולחן. התעוררתי ופניתי לחדר השירותים הדחוק, שלפתי את הבולבול הדקיק, השתנתי ויצאתי. עבדולעזיז הפנה ראשו לכיווני ואמר "שאול".

      הבית התמלא בענן לח ורווי ריחות, שעלו מסיר התירס הגדול שקדח במטבח. "שאול", קרא שוב סבי ואחז בשקית האפר. אני, כך מספרים, לא הנדתי בראשי ונבלעתי באד סמיך במטבח - ריח אהוב של תירס, שק שלם של קלחים רעננים, שסבתי נהגה מדי בוקר יום שישי להבעיר במהומה גדולה.

      סבי עבדולעזיז קם מכיסאו, נטל את השקית, צעד לעבר פתח המטבח ונבלע גם הוא בערפל, כשאחיותיה של אימי מיהרו לאחוז בה, פן ימלוק אביהן את ראשה, כאילו היה של חתול שחור. "שאול", קרא בשלישית לעברי. אני, בגבי אליו, גיששתי אחר שמלתה של סבתי, משכתי בשוליה ואמרתי: "תתה, תתה, למה תיאס האום, האום לא אום שישי (סבתא, סבתא, למה תירס היום, היום לא יום שישי)".