עשן בלי אש

בל"ג בעומר של היום, אף ילד כבר לא יושב ליד האש וסתם מדבר או משחק. גם כאן הרסו המפעילים והליצנים כל חלקה טובה. יומן מדורע

  • ל"ג בעומר
  • מדורות
אביטל הירש

אתמול ערכנו קומזיץ ל"ג בעומר עם הגן של בני בן החמש, אמיר. גילוי נאות: אני מתעבת את החג הזה: את העשן, את החומרים הרעילים שאני נאלצת לנשום, את הריח שנדבק לשיער ולבגדים. אבל – קומזיץ של הגן, ואין ברירה.

הסימנים לכך שמשהו לא טוב עומד לקרות היו שם כבר כשהגענו, כשעתיים לפני השקיעה, שעה שבה יש אור ואין שום צורך במדורה. “מפעיל" אחד, שעמד וחיבר את הציוד שלו, ועגלה עם מזון שילדים אמורים לאהוב: נקניקיה בלחמניה וסוכר על מקל. שניהם מחוברים לגנרטורים, כמובן.

התיישבתי על המחצלת בדיוק כשהמפעיל ערך את בדיקות הסאונד המחרידות שלו. מה לעשות, מלמלתי לעצמי. את בחרת שלא ללכת להופעה של דפש מוד ולבוא למדורה הזאת – תסבלי!

לאט לאט התקבצו הילדים, חלקם ישב על המחצלת, מחכה שהמפעיל יתחיל להפעיל אותם (שהרי אין להם מושג מה לעשות בלי הפעלה יזומה). אמיר, לעומתם, בחר לטפס על תל קטן של אבנים. אמיר! צעקה לעברו אחת האמהות. רד משם! את תופתעי לשמוע, אמרתי לה, אבל לאמיר יש אמא. היא חייכה במבוכה. רק לאחר מכן הבנתי, שמה שהטריד אותה לא היה אמיר, אלא הסיכון שעוד כמה ילדים יצטרפו אליו, רחמנא ליצלן, יפרו את הסדר ויעשו כל מיני דברים שילדים אוהבים לעשות כשלא מפעילים אותם.

המפעיל התחיל את עבודתו. שירי הפסטיגל בווליום חזק וסאונד צורמני נשמעו ברקע, וחלק מהילדים התחיל לפזז ולענטז. מי רוצה פרס? שאג האיש חסר הכריזמה (האמת היא, שהמילה כריזמה התחננה בפני שלא להשתמש בה בסמיכות לתיאור של אותו מפעיל). אני! נופפו הילדים בידיהם, ובני המזל מביניהם זכה במדבקה או בקעקוע נחשק.

בינתיים, במרחק של כמה מטרים, הדליקו כמה אבות את המדורה. כמו בכל שנה, המדורה היתה גדולה מדי. כשהיא נדלקה, בבת אחת, חששתי שאיזה ילד ייפגע, אך לחשש זה לא היה כל יסוד, שהרי כל הילדים היו על המחצלת וכלל לא שמו לב אליה(מלבד אמיר המורד שהמשיך לטפס על גל האבנים).

האבות בעלי מוטיבציית היתר השליכו למדורה את תפוחי האדמה, עטופים בנייר אלומיניום. החום היה גבוה מדי, והאלומיניום נמס על תפוחי האדמה. יאמי, אני בטוחה שזה שדרג אותם מאד. ממילא זה לא משנה, שהרי הילדים העדיפו את הנקניקיה בלחמניה. בשלב מסוים הגנרטורים קרסו, והילדים אכלו נקניקיות קרות. אל תהיי קטנונית, אמרתי לעצמי. זה לא הזמן להקפיד על תזונה בריאה. תסתפקי בעובדה שרוב ההורים לא הביאו למדורה חלקי רהיטים ממלמין ופורמייקה רעילים.

תראי איזה אבסורד, אמר לי אבא אחד, שמכיר את תחום העיסוק שלי. אני לא מבין איך זה שנשים לא מניקות. יש להן את הדבר הטבעי, והן בכל זאת מסתפקות בתחליפי חלב. אותו הדבר פה, במדורה. יש לנו את הדבר האמיתי – את האש, האנרגיה הכי בסיסית, ואנחנו מביאים לפה שני גנרטורים.

אני בדרך כלל לא נוטה להתרפק על העבר. אני יודעת שהוא תמיד נראה ורוד יותר ממה שהיה באמת, ובכל זאת, נדמה לי שקומזיץ הבלהה הזה הוא הרבה מעבר לפער הרגיל שיש בין דורות. כן, היתה שם מדורה, והיו תפוחי אדמה, אבל כל השאר היה כל כך שונה ממה שהיה כשאני הייתי קטנה. לא היתה שום אינטראקציה בין הילדים (אלא אם כן המשחק של המפעיל דרש זאת); לא היתה ישיבה לייד המדורה; מבחינת הילדים, לא היה שום הבדל בין האירוע הזה לבין עשרות ימי הולדת שהם משתתפים בהם. אותם פרסים עלובים, אותו אוכל זבלי, אותו סאונד נוראי ושירים מזעזעים. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל לא מצאתי בזה אפילו דבר אחד חיובי.

אמא, אני רוצה הביתה! אמר לי אמיר, והלכנו הביתה בין מדורות אחרות, שהיו שכפול כמעט מדוייק של המדורה שממנה באנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully