יום אחד, הלכנו יריב ואני, לקניון חדש שלא ביקרנו בו קודם. בחזית הקניון, באמצע המדשאה, עמד אדם מאד מוזר. פניו, בגדיו, ידיו ונעליו היו באותו צבע. הוא לא זז ממקומו ולא מצמץ בעיניו. הוא ממש היה מבהיל. אנשים עברו על ידו ולא שמו לב וכך גם יריב, אבל אני שמתי לב. למרות שהיינו באמצע שיעור, עצרתי ונבחתי נביחות נמרצות על האיש, שעדיין לא זז ממקומו. יריב עצר יחד איתי והתבונן אל האיש, משועשע משהו. "למה אתה נובח על הזקן, אלווין?" פנה אלי יריב. "זהו הזקן, ובזכותו יש לנו מדינה. הפסל של בן-גוריון לא צריך להפחיד אותך!", הוא הוסיף, תוך כדי שעלה על הדשא והתקדם אל האיש המוזר.
הלכתי בחוסר רצון אחרי יריב. כשעמד יריב ממש קרוב לאיש, הוא הניח את ידו על כתף האיש ואמר: "אתה רואה, זהו פסל. אין מה לפחוד ממנו". התקרבתי בזהירות רבה והרחתי את נעליו של האיש. לא היה להם שום ריח מוכר של בן-אדם. "פסל או לא פסל, אני לא אוהב את הזקן הזה באמצע המדשאה, גם אם בזכותו יש לנו מדינה. ומה זה בכלל מדינה? זה קרוב לבית-עובד?" חשבתי לעצמי.
יש לו שיר בלב
בימים הבאים, כשיריב החליט שוב לבקר באותו קניון, לא נבחתי יותר על הזקן, אך הקפדתי לשים עליו עין ולא להיות כל כך שאנן כמו יריב ויתר האנשים ברחוב. יריב אומר שזה לא יפה שהכלבים עושים את צרכיהם בכל מקום. אני לא כל כך הבנתי מה הוא מתכוון. מה פרוש לא לעשות צרכים? ואם כואבת לי הבטן?
אבל יריב התעקש. הוא אומר שלבני-אדם יש מקום מיוחד, "שירותים" הוא קורא למקום הזה, וגם לכלב נחייה צריך להיות כך. אבל אם כואבת לי הבטן, מה לעשות? אז יריב לימד אותי. לנו בבית עובד יש מקום מיוחד לצרכים. לפני ואחרי כל שיעור, אנחנו עוצרים שם. אותו הדבר בבוקר כאשר מתעוררים, בצהריים ובערב לפני שהולכים לישון. אנו מגיעים למקום המותר, יריב פותח את השער ומרשה לי להיכנס, ושר לי שיר מצחיק שיש לו רק מילה אחת: "ביזי, ביזי, ביייזי, ביזי, בייייזי..." עכשיו אני יודע שרק כששרים את השיר המצחיק מותר לעשות צרכים. זה הרבה יותר נקי, נחמד ולא כולם צריכים לראות זאת.
יריב צדק! בתחילת הלימודים היה לי קשה להבין מה יריב רוצה ממני, אבל אחרי מספר ימים, הבנתי! כשהולכים רק עם רצועה, אני צריך לשים לב, כי אז מלמדים את המסלול החדש. לאחר מכן, חוזרים לתחילת המסלול, ויריב שם לי את הרתמה על גבי. הוא אוחז בידו השמאלית בידית הרתמה וכעת, אני אחראי להוביל את יריב בדרך שלימד אותי לפני כן, במדויק וללא סטיות מהדרך. כאשר אנו מגיעים לקצה מדרכה, אני עוצר ומתיישב. אז אני חייב להיות מאד מרוכז כי יריב מסמן לי בידו הימנית האם אנחנו חוצים את הרחוב, פונים ימינה או שמאלה. אם חוצים את הרחוב, אני אחראי לבדוק שלא מתקרבת מכונית. אם מכונית מתקרבת, אסור לחצות גם אם יריב אומר לחצות. זה פשוט מסוכן! הכי קשה היה לי ללמוד לעקוף ענף של עץ שבולט לתוך המדרכה. אני נמוך ולכן אני עובר בקלות מתחת לענף, אבל יריב הרבה יותר גבוה ממני. מאד קשה לי לדעת מתי הוא יפגע בענף עם הראש ומתי לא, לכן יש לי שיטה: כל פעם שאני רואה ענף חשוד, אני עוקף אותו אם צריך או לא. כך, אף אחד לא יפגע.
מורה לחיים
בהרבה מקרים, פגשנו בזמן השיעור כלבים אחרים. גם כלבים שהיו בקורס כמוני וגם סתם כלבים אחרים. יריב אף פעם לא הרשה לעצור ולומר שלום. אני חושב שזה לא יפה ולא מנומס. הוא הרי אומר שלום לאנשים אחרים ברחוב, אז מדוע לי אסור? לא תמיד אני מבין את יריב, אבל בסופו של דבר, תמיד מתברר שהוא צודק, אז אני עושה מה שהוא מבקש וזהו.כך גם יצאתי תלמיד מצטיין, דבר שאני מאד גאה בו. היה כיף גדול להיות תלמיד של יריב.