אדם מילה

בסוף ספרו "משהו בשביל מישהו", דוד אבידן מסביר בעצמו את אותם חידושי לשון שהנחיל לשפה העברית, או שמא צריך לכתוב "חידושילשון". "ראשית, עמדו לנגד עיני אפשרויות התפתחותו-העתידה של הכתיב העברי", כותב אבידן, שממשיך לאחר מכן וכותב "השפה העברית, שהיתה שפה-חנוטה (ולא שפה מתה) במשך זמן רב כולכך, טרם הגיעה לנורמליזאצייה. מילים רבות, שדופקן, מחזורדמן וקצבנשמתן כבר תקינים, ניצבות לא פעם מבוישות-ומהוססות קימעה, כמעט אסוציאליות, במסגרת המשפט. מה שחסר להן היא דחיפה קלה זו אל זו ואלה אל אלה, כדי לזרז הכרעת-האיחוד, התלוייה-והעומדת ביניהן בלאוהכי".

הצורך של אבידן להנשים באנרגיה את השפה דרך אותם "הלחמים" זורם בשירתו החל מ"משהו בשביל מישהו", שהוא אוסף שירים שיצא בשנת 1964 וכלל בתוכו שירים שיצאו לפני כן. ב"משהו בשביל מישהו" ישנם שינויי גרסאות, בהם אבידן הלחים מילים שהופיעו בשירים שראו אור לפני כן, ובכך פתח את מה שעתיד להיהפך לאחת החותמות הבולטות והבלעדיות של אבידן על השירה והתרבות הישראלית.

אלא שאבידן הוא לא הראשון שהשתמש בטכניקה זו, כפי שמספרת ענת ויסמן, שערכה יחד עם דוד וינפלד את "דוד אבידן – כל השירים", שהכרך הראשון מתוכו יצא לפני מספר שבועות בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "זו לא המצאה שהיא לגמרי שלו", היא אומרת לוואלה! ת"א. "כבר ב'עוץ לי גוץ לי' של שלונסקי אפשר להבחין בחיבורי המילים האלו ואבידן הוא מאד ממשיך של שלונסקי במובן הזה של אהבת השנינויות. אבידן לקח ממנו מושג כמו "פיזמורים", שהוא בין פזמון לשיר והשתמש בו בעצמו. אבל בניגוד לשלונסקי, אבידן הפך את הכתיב המחובר לשיטה. הוא הוציא את זה מהעולם הילדים והשנינויות אל עולם השירה".

"אבידן במובן הזה הלך לכיוון הדינמיות, או כמו שהוא כותב 'עמדו לנגד עיני אפשרויות התפתחותו-העתידה של הכתיב העברי'. אבידן מנסה לקרב את הכתיב לשפת הדיבור והוא מתעמת עם ההנחה התלמודית שאומרת 'אנחנו לא נותנים רווח בין הדבקים'. בתלמוד יש דיון ארוך מאד בנוגע לחיבור של המילים, שבו מתבקש שלא לחבר מילים, כדי שלא תאמר אותם בצורה אוטומטית, כדי לתת כבוד לשפה. אבידן עושה בדיוק את ההיפך. אם הוא כותב מילה בצורה מחוברת, הוא פועל נגד המניע הפסיכולוגי של הספרות – הוא רוצה להיות עצל ונמרץ בעת ובעונה אחת. זה יוצר אפקט של מכניות ומצד שני זה כן גם דוחה את המציאות הרגילה של המילים, כלומר נותן עוד איזה סוג של אנטי מכניות. כמו תמיד אצל אבידן, הוא מנסה לבלום את הפאתוס ותוך כדי ליצור פאתוס חדש".

"בכתיב המחובר של אבידן יש אלמנט מיסטי במובן ההמוני שלה", מוסיפה ויסמן. "משהו שבו המציאות האמיתית מעבר למקריות של המציאות כפי שהיא נראית לנו. כמו אנשים שרואים דברים ואומרים 'שום דבר לא מקרי' והיה בו את האלמנט הזה. הוא הרי מאד התעניין באסטרולוגיה, עשה סיאנסים וכדומה. הוא ניסה להציב מול התלמוד את השרירותיות של המילה מול בקדושה, אבל מבלי לבטל אותה – אלא לייצר קדושה חדשה. כדאי גם לשים לב שיש לאבידן מערכת מאד מפוארת של הנמקות לאלמנט הכביכול טכני הזה. בין השאר הוא מבקש שלמילים יהיו "חיי חברה" כפי שכתב פעם".

"היו משוררים שהשתמשו בטכניקת החיבור לא פעם. יונה וולך למשל, ב'סקס אחר' כותבת 'כי אנו עייפים ונחנקימאד'. אתה יכול לראות משוררים שמשתמשים בזה, אבל לא כתופעה".

"יכול להיות שזה עוד יעבוד. ישנם הרבה דברים שאבידן הקדים את זמנו בהם ורק עכשיו מתחילים להבין אותם. במובן הזה הוא צדק כשהוא כתב שהוא בא מהעתיד, הוא גם זה שחזה את העובדה שלכל אחד יהיה מחשב בבית"

"יש כמה נורא יפים. 'שנאה ארוכטווח', 'כיוונחיתה', 'ממשירה' (ממש ושירה – ע.ש). ב'ממשירה' הוא מספר הוא כותב כי "שירה היא ממצא שיכול ורשאי למעבד את עצמו לדעת". "כשחושך החליק בצידוגיות", הוא מקרה מאד מיוחד, שבו ההלחם לא מגיע בגלל משהו טכני, אלא כי השיר דורש את זה"


שיטת ההלחמים מובילה את ויסמן למסקנה כי "אבידן הוא משורר שנשאר אוונגרד גם בשירים שהוא כתב בתחילת שנות החמישים", כפי שהיא מספרת. "הוא נשאר רענן ואוונגרדי, למרות שהוא בכלל צחק על המונח הזה, אוונגרד. הוא אומר שזה דברים שחשבת עליהם אתמול ואתה דוחה אותם למחר. ההלחמים מאפיינים את השירה שלו והשיטה הזו כל כך חזקה, שאולי לא מעזים להשתמש בזה, מה שרק מראה עד כמה החידוש הזה הוא לא שרירותי. ההלחם הוא חלק מכל מכלול הלשון שלו, מה- DNA שלו, מסוג הקדחתנות בשירה שלו. אי אפשר לחקות את זה".


* הכרך הראשון בסדרת "דוד אבידן - כל השירים" יוצא לאור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.