ידידי דוד אבידן

כעת, כאשר יוצא לאור הכרך הראשון של "כל כתבי" מאת דוד אבידן, בחסות שתי הוצאות-ספרים ממסדיות מרכזיות, ויצירתו ניצבת במרכז פולחן כמעט כללי, נראה לי כחשוב לציין שוב בקצרה את הסיבות האמיתיות לגדולתו כמשורר וכרב-אמן של השפה העברית ושל השפה בכלל. אך נראה לי חשוב להזכיר גם את התקופה של ראשית כתיבתו, כשהיכרנו בהיותנו תלמידי תיכון בכיתה חמישית ושישית של גימנסיה 'שלווה' בצפון-ת"א הישן, וכן את מפלתו ומפולתו של דוד, שהיא תעודת-חרפה של הקפיטליזם החזירי בארץ, בתקופת-חייו האחרונה.

אתחיל, כמובן, בגדולתו כמשורר. דוד הושפע בתחילת כתיבתו כנער בן 15 ואילך מהאגף השמאלי של המודרניזם הגדול של המאה ה- 20 (מדובר בראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה): ובמיוחד מברטולט ברכט ומולדימיר מאיקובסקי (ודרך שירי מאיקובסקי – ושלונסקי ואלתרמן בארץ – הושפע מאוד מהדינמיקה, מהמקצב ומהחריזה, של שירה מודרניסטית סלאבית). בכך הוא שונה משני ריעיו למהפכה של שירת דור-המדינה: יהודה עמיחי ונתן זך, שמלכתחילה נטו לשירה מודרנית אנגלוסאכסית וגרמנית. אולם אחרי תקופה של שירים קומוניסטיים פרוגרמטיים (בגימנסיה ובראשית תקופת לימודיו באוניברסיטה העברית), הוא פיתח בצד שירים המתארים קיום פרוזאי בישראל הקטנה של ימי בן-גוריון, גם נוסח מקצבי ומחורז חדש ומפתיע.

הוא יצר, ראשון בארץ, נוסח שירי שחיבר מודרניזם סלאבי מהפכני עם אכזיסטנציאליזם מבית-מדרשם של אליוט ואודן בשירה האנגלית ומבית-מדרשם של סארטר וקאמי. "שירי הנמרים" ושירי תל אביב שלו מדגימים היטב את הנוסח החדש המשולב הזה.
לאחר מכן הוא יצר שירה גדולה נוספת, הקרובה הן לנוסחים הקולנועיים הגדולים של פליני, אנטוניוני וברגמן והקולנוע הצרפתי, והן (בהמשך) לקונצפטואליזם ניסיוני ביותר ולדימיון מדעי שהיה אהוב עליו ביותר.

זיקתו של דוד לדימיון המדעי לא היתה מקרית. גם בשעת מותו הספרים הקרובים ביותר למיטתו היו ספרי דמיון מדעי – והוצאת-הספרים וה"מטה ספרותי" שניסה להקים היתה הוצאת המאה ה- 30 – שם שלקח מפואמה של מאיקובסקי. בתור יוצר אכזיסטנציאליסטי ומודרניסטי העמיד אבידן במרכז את ה"גיבור הקיומי", את האגו, את "האדם המורד", הנאבק נגד זיקנה ומוות וחוסר-המובנות של הקיום, וסובר שבאמצעות השפה והמעפל הקיומי, האני השירי והאני בכלל יכול להתגבר על מפגעי הקיום. יונה וולך היתה דומה מהבחינה הזאת לדוד אבידן: שניהם סברו כי רב-אמן של שפה ושירה יכול לשלוט במציאות באמצעות שפה ושירה, אך שניהם נפלו ומתו די צעירים.

דוד היה בילדותו ובנעוריו המוקדמים, כשהכרתי אותו בבית הספר והתיידדתי איתו, חולה אסתמה בצורה מאוד חמורה. העובדה שהוא התגבר במידה רבה כל כך על מחלתו והצליח בשנות ה- 2 שלו לסגנן עצמו כ"חתיך" ומשורר צעיר שרירי עם זקן ומקטרת, בהתאם לאופנה הבוהמית של בית-קפה "כסית" מלפני 50 שנה, שימשה לו כדגם, כ"פיילוט" להצלחות נוספות.

הוא גם חש את חשיבותו כמשורר ואת חשיבותה הכללית של שירת דור-המדינה בארץ. ואמנם, אין ספק כי השירה של דור-המדינה (מעמיחי, אבידן וזך עד יונה וולך ומשוררי שנות ה-60 האחרים) היא בין היצירות החזקות בעולם במחצית השניה של המאה ה-20. מהבחינה הזאת קהיליית הספרות-והתרבות הבינלאומית הכירה במשך הזמן בעיקר את עמיחי. אבל בשנות ה-60 וה-70 אבידן היה ידוע גם בחו"ל והוקירו אותו מאוד המשוררים הביטניקים של אז והמשוררים האוואנגרדיים הרוסיים. זכור לי כיצד בתחילת שנות ה- 70 אמר לי אלן גינסברג בעת שיחה באוקספורד ששירת אבידן וזך היא מהחשובות בעולם בתקופה האמורה. גם ווזנסנסקי ויבטושנקו, המשוררים הרוסיים המובילים, הכירו והוקירו את אבידן.

שירתו הגדולה היתה משולבת אצלו בתפישת השפה העברית ומדינת ישראל כישויות מודרניות מאוד עם כל זיקתן לעבר גדול. דוד היה תמיד טוען כי מכון ויצמן, חיל האויר והשירה העברית הם מאושיות הדינמיקה המודרנית של ישראל. הוא לא היה איש ארץ-ישראל השלמה, והמיסטיקה שלו לא היתה בדרך כלל מיסטיקה יהודית (למרות כווני-חן מסוימים שלו לכיוון אימרות חז"ל). אבל עומק השפה העברית על חמשת אלפי שנות קיומה כלשון קלאסית של מזרח ומערב, והדינמיקה הישראלית החדישה, נסכו בו איזו תחושת זיהוי בין ישראליות דינמית לגדולת השפה העברית. ולכן שירתו, שהיתה מוצר כל כך ניסיוני וכל כך אישי, אשר הקדימה גם מהלכים פוסטמודרניים שונים, עוררה בו גם תחושת גדו?לה לגבי השפה העברית בכלל וגם הזדהות עם האתוס הישראלי המודרני של פעם.

על רקע זה הוא חשב שאפשר לסיים על ידי פתרונות חדשניים ונאורים גם את הסכסוך עם הפלסטינים ועם מדינות האזור. אולם מעולם לא ראה רק בנו את האשמים בסכסוך ולא גזר את אופייה של התרבות הישראלית מקיומו של ה"אחר".

הטרגדיה של דוד בסוף חייו היתה נפשית וחברתית גם יחד. הסרט שעשה על חייו ויצירתו יהודה קווה לוקה בחסר מהבחינה הזאת, כי הוא הבליט רק את המצוקה הנפשית של דוד – ולא את מצוקתו הכלכלית והחברתית בסוף חייו, כשהוא נפל קורבן לרשעות הבנקים ולניכור של אצולת הממון והממסד האטום של ישראל כלפי תרבות בכלל ותרבות עברית בפרט. מהבחינה הנפשית – אכן, נכון הדבר – דוד מעולם לא השלים עם היותו בן 60 ומעלה. הוא רצה שמשורר מפורסם יהיה כמו אלוויס פרסלי הצעיר (בטרם גם זה האחרון הזקין, השמין והתמוטט) – כלומר רצה להיות אליל קהל צעיר ושל בנות טיפש-עשרה, וכן הלאה. כאשר ניסיתי לומר לו, למשל, שתומאס מאן, ייטס, וגדולי מורי הזן-בודהיזם הגיעו לשיאי יצירה והגות ועוצמה אישית לקראת גיל 80 ומעלה, המודל הזה של גדולה לעת זיקנה לא שיכנע אותו, והוא בעצם היה שרוי באבל מחמת עצם ההזדקנות.

אבל זה רק חלק אחד מסיפור שקיעתו של דוד. הוא נקלע למצוקה כספית וחומרית חמורה, אם כי למעשה היה מדובר בסכומים לא גדולים כל-כך. אך הבנקים נשו בו, עיקלו את חפציו, הטילו עליו גזרות של הוצאה לפועל. הוצאת-הספרים 'עכשיו' ואני באופן אישי סייענו לו ככל יכולתנו. אבל יכולתנו היתה גם היא די מצומצמת – ואני עצמי נקלעתי מסיבות דומות ללחץ כלכלי על רקע הבעיות שנתקלים בהן החינוך והתרבות בארץ. לכן יכולנו לסייע לדוד רק באופן חלקי מאוד. אבל לקפיטליזם החזירי של הבנקים חברה גם אטימות המימסד של משרד התרבות ושל עיריית ת"א-יפו. לא במקרה הישמעתי קריאות-ביניים בזמן טקסים שערכה העירייה, שנים אחרי מותו של דוד, כשקראו על שמו רחוב וקיבעו שלט בבניין שגר בו פעם – אותו בניין שעיקלו בו את חפציו! אמרתי אז לרון חולדאי (שאמנם לא היה ראש העיר בתקופה שלא סייעו לדוד): דוד אבידן לא היה יכול לקנות אפילו חדר אמבטיה בדירות ברחוב שקרוי על שמו.

באופן עיקבי למדי סירבו משרד התרבות ועיריית ת"א-יפו לתת לו אפילו משכורת קטנה בעד מלאכת עריכה או הגהות, וכדומה. רק כשכתבת הטלוויזיה קטי דור ואני גילינו אותו כמעט גוסס, מונח על רצפה בלי יכולת לזוז בדירתו, כשבאנו לקיים איתו שיחה לטלוויזיה והיצלנו אותו, כך שניתנה לו עוד שנת חיים, זע הממסד במקצת והסכים קצת לתמוך בו. לפיכך, תקופת-חייו האחרונה של דוד נראית לי כסינדרום להשתלטות שלטון-ממון דורסני ואנטי-תרבותי בארץ. המיתוס המודרניסטי של ישראל, שדוד היה מבטאו השירי הגדול, התפוגג בין שלטון הטייקונים והשוק האפור. אבל גדולתו של דוד תתקיים תמיד כל עוד קיימת השפה העברית והספרות והתרבות בכללן – והייתי רוצה לדמיין שהוא צופה בחגיגות לכבודו, הנערכות עכשיו, ממרומי "הכוכב אבידנקו", אשר בו, על-פי גירסתו, שכ?ן המ?טה הרוחני והארגוני של הוצאת ה"מאה השלושים" שלו.