מאז נודע לראשונה על התפרצות שפעת החזירים במקסיקו והתפשטותה למקומות אחרים בעולם, תופסת התקשורת מקום מרכזי בהעצמת החשש מהידבקות במחלה. השאלה אם התקשורת מגזימה או ממלאת את תפקידה עולה עם התגברות הסיקור. השאלה היא מקצועית וציבורית גם יחד והתשובה המלאה תהיה רק בדיעבד, עם חלוף הסכנה האמיתית או המדומה.
למעשה אנחנו עומדים בפני אי ודאות באשר למידת הסיכון להידבק מן המחלה בישראל או בנסיעה למדינות אחרות לצרכי עבודה או תיירות. המחקר העוסק בתפקיד ובתפקוד התקשורת במצבים כאלה מלמד כי לתקשורת תפקיד מרכזי בהתראה על הסכנה ובהצעת דרכי התמודדות עמה. כן מלמד המחקר, כי המפתח לתגובה של הציבור הוא מידת האמון שלו בתקשורת ובמומחים שהיא מביאה לחזית הבמה.
השם שניתן למגיפה מצביע בדרך כלל על מקורה, על מידת הסכנה ועל דרכי ההתמודדות עמה. לא תמיד הוא נבחר על ידי התקשורת אבל הוא מודגש ומפורש על ידה. ממחקרים על סיקור "שפעת העופות" נלמד כי שמה של מגיפה כזו משתנה בשלבים השונים של הסיקור ומאיום בלתי מזוהה הפכה התופעה ל- SARS, ראשי תיבות של השם המדעי. בשימוש בשם זה מצביעה התקשורת על תחילת ההשתלטות הרפואית על התופעה בדרך להדברתה בעזרת פתרונות שמיישם המדע הרפואי.
במקרה הנוכחי, לאבחנה הרבנית בין "שפעת החזירים" ל"שפעת מקסיקו", יש משמעות מעבר לעניין הדתי. ניתן ללמוד ממנה כי במקרה הראשון מדובר בסכנה כללית וגורפת שמקורה בבעל חיים (בהקשר היהודי) טמא, דבר שיש בו להגביר עוצמה של חרדות קמאיות מצד אחד ולהצביע על כך שהסכנה היא כללית מצד שני, מאחר שמוסבר כי השפעת עוברת מבעלי החיים לבני אדם ומועברת על ידם לבני אדם אחרים.
"שפעת מקסיקו" מנטרלת את החזיר, ממקדת את המגפה במקום מסוים ומרוחק ומפחיתה את עוצמת החרדה מכך שכל אדם יכול להידבק לכאלה שחיים במקסיקו או ביקרו בה לאחרונה. התקשורת, אם כן, יכולה לסייע במיתון החרדה מן הסכנה בעזרת השם שהיא נותנת או מאמצת לתופעה.
עוד שחקנים במגרש
התקשורת אינה שחקן יחיד ועצמאי במצבים כאלה. נוספים אליה משרדי הבריאות הממשלתיים, ארגונים המטפלים בנושאי בריאות בעולם ובמדינה ומומחים אקדמיים בתחום. לכל אחד מן השחקנים מטרות נוספות להתייחסות לתופעה והדבר מתבטא באופן שהם מתייחסים לתופעה. לממשלה, למשל, יש עניין להראות שהיא שולטת במצב, לארגונים הבינלאומיים יש הזדמנות להיחשף ולחשוף את פעילותם. לתקשורת תפקיד מרכזי לא רק בהתראה על הסכנה אלא גם בהבאת מומחים שונים לחזית על מנת שיסבירו את מהות הסכנה ודרכי ההתמודדות עמה.
על פי רוב, מי שנתפס כאמין במיוחד במצבים כאלה הם המומחים שאינם קשורים לממשל או לארגוני הבריאות בנוסף לגורמים הרשמיים. העיתונאים המדווחים מטעם עצמם במצבים כאלה ולא מפי מומחים, אינם נתפסים בדרך כלל כבני סמכא בנושא.
משתמע מכך שהבחינה של אופן תפקודה של התקשורת במצב הנוכחי יהיה לא על פי היקף הסיקור אלא על פי תוכנו: מי הם הקולות שהתקשורת מביאה לנו ומה מידת האמון שהציבור נותן לסיקור התקשורתי. לפיכך, על הציבור לבחון את התקשורת לפי מעמדם המקצועי ומידת האמון של המומחים שהיא נותנת להם במה ולא לפי היקף הסיפורים שהיא מביאה מהעולם ומישראל.
הלל נוסק הוא פרופסור לתקשורת בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל, מומחה לתקשורת, תרבות וחברה, ולשעבר יו"ר האגודה הישראלית לתקשורת.