פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בין שתי ערים

      על הדרך הארוכה בין תל אביב ללונדון, ועל המסע האישי הארוך עוד יותר

      "ניצחת", היא הכריזה קצת לפני הקצה השני של העולם. אני מניחה שהיא ציפתה בתמורה לאיזו צווחת ניצחון, אבל כמו אצן שבדיוק סיים מרתון, לא הצלחתי לספק דבר מלבד אנחת רווחה. כנראה שבאמת ניצחתי, שהרי כך בדיוק חלמתי שזה יראה - אני שותה פרפוצ'ינו בלונדון. ולמרות כל זאת, אין לכל זה את הטעם המתוק מתוק אותו זכרתי מביקורי הקודמים. זה יותר כמו הסוף של אותה ריצה מתישה, כשכבר לא נותר אלא לשאול "אז הכל היה בשביל זה?" יש כאלו שנוסעים לבירה אנגלית למטרות שופינג, אחרים נוהרים למיוזיקאל התורן, אני, לעומת זאת, מחפשת חופש, לא שהבנתי עד כה איך אני שותה את החופש שלי.

      בהתחלה עוד ניסיתי להיות כמו פעם, זו שבולעת את הביצים והשעועית שלונדון מציעה ואז -כמאמר אוליבר טוויסט, מבקשת עוד מן הדייסה הלא ברורה הזו. חדורת התרגשות ואולי גם טיפת תמימות אחרונה, מיהרתי ל- coffee Republic. בארץ לא תמצאו אותי מתפייטת על רשתות, אבל שם, כמו כל תיירת ממדינת עולם שלישי, אני גומעת בשקיקה כל לאטה שוקולד ודובדבנים (באמת) שיש להן להציע. מבין כולן האהובה עלי היא Republic ומבין כל סניפיה, ההולכים ומתמעטים הודות לסטארבקס הדורסנית, אני מעדיפה את זה שבסוהו סקוור - אותה כיכר קטנה וחביבה, שבמרחק יריקה מאוקספורד מצליחה לנטרל את טייטל התיירות שלי.. ממש כמוני, גם Republic התבגרה בצורה לא מחמיאה: הספות מתפוררות, הלכלוך ניכר וכנראה שבניסיון אחרון להילחם על קיומה, היא הפכה למעין סנדוויץ' בר לעובדי האזור. פעם בקומת הגלריה אפשר היה לעשן. היום, בהתאם לחוק הכה מעצבן, אין ולו חלקה מקורה אחת בכל לונדון בה העישון מותר. בארץ שבה ימי השמש שווים לימים הגשומים אצלנו, זה פחות או יותר העונש הכי אכזרי שאפשר לחשוב עליו, אז כנראה שיש דבר אחד בטוח לגבי החופש שלי – אני שותה אותו עם סיגריה.

      אחרי התלבטויותיי הרגילות, שלא ממש עשו רושם על הקופאים האנגלים (האמת שלרוב הם ממדינה מזרח אירופאית כלשהי), בחרתי בקפוצ'ינו גרנדה (2.05 פאונד), שזה שם נרדף לקצת פחות ממפלצתי, ובמאפין טופי ושוקולד עם ציפוי של פאדג' וניל (1.70 פאונד). שניהם לא היו משהו שכדאי לכתוב עליו הביתה.

      ובנתיים בנתב"ג

      לצד אנשי החליפות המנופחים שעסוקים בלמצות את הלאנץ' עד תום, עלו געגועים לא געגועים למשהו ספציפי, אלא למי שאני כשנוח לי. , נזכרתי איך רק כמה ימים קודם, מול חלון זכוכית ענק שדרכו אפשר לראות את עפיפוני הברזל דקה לפני שהם ממריאים, הצחלתי לכמה דקות ממושכות להחזיק בתחושת הרחם שלי, זו שטוענת שהכל בסדר. ואלי זה החופש האמיתי.

      אני אוהבת שדות תעופה, , אבל הרבה ברירות קפאיניות אין שם, וכך גררתי את עיניו הכחולות לארקפה. ההתלבטויות זכו הפעם להשתתפות אקטיבית מצד הצוות ("בפיצה יש שום. אני אוהב שום, כי אז אני יכול לעשות 'אהההה'", אמר אחד העובדים בעודו מדגים פתיחת פה ופיזור ריח שום לאוויר. או: "בראוניז השקדים זו המנה הכי טובה פה. אם לא הייתי בדיאטה הייתי בוחרת אותה. אוף, חבל שאני בדיאטה", זימרה העובדת החביבה). אז נכון, הפיצה מרגריטה (34 שקל) לא היתה משהו, בג'בטה מוצרלה (27 שקל) נמצאה שערה חשודה, בראוניז השקדים ושוקולד (14 שקל) ממש לא מצדיק שבירת דיאטה ואפילו האספרסו (11 שקל) לא היה מסוג הקפה שהיית רוצה ללגום שנייה לפני שמפליגים לארץ עם קפה מחורבן, אבל זה בית. אותו מקום שפתאום, בגילי המופלג, למדתי לאהוב. ואולי זה בית פנימי יותר שעליו אני מדברת. מעין השלמה כזו שאנגלייה אני כבר לא אהיה, ואפילו כבר לא רוצה להיות. אמנם אני עדיין רוצה להיות יפנית, כי יש להן סטייל, כסף וגוף שאף פעם לא משמין ולא משנה כמה סופר טול פרפוצ'ינו עם קצפת הן ישתו, אבל חוץ מזה די נוח לי להיות אני. ולי כבר אין כל כך הרבה דרישות, למעשה הן מסתכמות בשילוש הממש לא קדוש של לשתות קפה, לעשן סיגריה ולכתוב בו זמנית.

      Republic. 18 Soho square. פתוח: ב'-ו' 6:30-20:00.

      ארקפה. נמל התעופה בן גוריון. 24 שעות רצוף.