הברווזון המהמם

מיני ברווזים רבים חולפים דרך ישראל בעונות הנדידה, או מבלים אצלנו את החורף, במקווי המים הרבים הפזורים בארצנו היבשה – רובם מלאכותיים כמו בריכות דגים, מתקני טיהור שפכים ועוד. אך רק מיני ברווזים מעטים דוגרים בארצנו החמה. הנדיר מכולם והיפה ביותר, הוא הברווז המשויש (Anas angustirostris). הוא נקרא כך על שום צבעיו המיוחדים ודגמי הנוצות שלו, המזכירים משטחי שיש. לבושו בגוון קרם בהיר, נוצותיו אחידות ומסודרות, מסיכה כהה מעטרת את פניו, ומראהו תמיד חינני ועדין.

בשונה מרוב מיני הברווזים האחרים, הזכר והנקבה אינם נבדלים אחד מהשני בלבושם. הברווז המשויש, כמו רבים מקרוביו, מסנן את מזונו מתוך המים, בעיקר אצות וחסרי חוליות החיים במים, על ידי בליעה של מים ודחיסתם החוצה דרך מסננת מיוחדת בצידי המקור. את קיניהם, ערימת עשבים לחים, הם בונים בצמחיית גדות סבוכה, בסמוך לקו המים.

בעונה זו נראות ראשונות המשפחות – האם שוחה בגאון, ואחריה שיירה של עד עשרה אפרוחים קטנים וחמודים. בשבועות הראשונים לחייהם האפרוחים נתונים תחת סיכון טריפה חמור – בעיקר על ידי שפמנונים, חתולי ביצות, נמיות ותנים, והם נוטים להסתתר עמוק בסבך וממעטים להיחשף. כשהאפרוחים גדלים מעט, הם אוזרים יותר אומץ ויוצאים עם אמם אל גופי המים הפתוחים יותר.

לאחר עונת הקינון, עוזבים רוב הפרטים את עמק החולה ונודדים דרומה מרחקים קצרים – בעיקר לעמק יזרעאל. בעונת החורף הברווזים המשוישים מוגנים יחסית מפני צייד ברווזים, בשל נטייתם לחבב מאגרי מי קולחין גדולים האסורים לצייד.

עד ליבוש ימת החולה, באמצע המאה הקודמת, הברווז המשויש דגר בכמויות נאות בעיקר בעמק החולה. יבוש הימה הביא לקריסת האוכלוסייה בעמק החולה, ומכמה מאות זוגות דוגרים עד אמצע המאה הקודמת, נותרו רק כמה עשרות בודדות של זוגות שדוגרים כיום בשמורת החולה, באגמון החולה, ובמספר בריכות דגים עטורות קנים בעמק החולה. בישראל, כמו בעולם כולו, מוגדר הברווז המשויש כמין בסכנת הכחדה.

באגמון החולה מתקיימת אחת האוכלוסיות הגדולות של הברווז המשויש בישראל. עם זאת, הצלחת הדגירה שם היא נמוכה יחסית, וזאת בשל שינויים מהירים במפלס המים של האגמון, הנשלט כולו באמצעות מערכת של תעלות וסכרים, ומימיו מנוצלים לחקלאות בעמק. דרישה פתאומית למים לחקלאות תוביל לצניחת המפלס ולחשיפת הקינים לטורפים המסוגלים ללכת על קרקע יבשה, כמו נמיה. הזרמה פתאומית של כמויות מים גדולות לאגמון מובילה לעליית המפלס ולהטבעת הקינים במים.

שמירה על מקווי מים בעלי מפלס המתאים לתנודות המחזוריות במערכות טבעיות, ושמירה על צמחיית גדות המאפשרת לברווזים לבנות את קיניהם, תאפשר את המשך הקיום של מין יפהפה זה בארץ.


* יואב פרלמן, אקולוג החברה להגנת הטבע