1923 - מקים האופרה הישראלית עולה לארץ
מרדכי גולינקין, מנצח אופרה ממוצא רוסי, החליט כי ייעודו להביא לארץ החדשה את התרבות האירופית הגבוהה, ומגיע ארצה כדי להקים את האופרה הישראלית הראשונה. גולינקין נתקל בלא מעט קשיים: ישראל של שנות ה-20 אוכלסה בעיקר על ידי עולים יהודיים ציוניים שהגיעו לארץ על מנת לעבוד את האדמה, ולהפר את הסדרים המסורתיים של העולם הישן אליו השתייכה האופרה. תל אביב אומנם היתה שונה במקצת וקיבלה לחיקה תרבות גבוהה, אך המצב הכלכלי לא אפשר הקמת אולמות פאר. מעבר לזה, מבין הופעות הבידור המעטות שהיו בתל אביב באותה תקופה, אופרה לא היתה אחת מהמועדפות על הקהל הרחב.
האופרה הראשונה שגולינקין העלה בקולנוע עדן שבנווה צדק היתה "לה טרוויאטה" מאת ג'וזפה ורדי. ההופעה עצמה עברה בהצלחה אך לא הצליחה לשחזר את אותו מופע חד פעמי, וגולינקין נאלץ לגייס כספים מיהודים בארה"ב. האופרה הארצישראלית של גולינקין מעולם לא המריאה, אך היא היוותה בסיס יציב להיווסדה של אופרה ישראלית חזקה ומצליחה עם הגעתה של הזמרת המפורסמת אדיס דה פיליפ ב-1948.
1934 - רחוב דיזנגוף נחנך
4.5.34 - בתאריך זה נחנך רחוב דיזנגוף. הרחוב היה ידוע בשל מגוון תחומי הבילוי בו, החל מבתי הקפה המפורסמים, ועד חנויות הבגדים המיוחדות בפסאז'ים המפורסמים של שנות ה-60.
המעבר של קפה כסית מרחוב בן יהודה ההומה, לרחוב דיזנגוף הצעיר בשנות ה-40, העניק לרחוב את גושפנקת הטרנדיות שלו. קפה כסית שימש כבר כמקום מפגש של אנשי בוהמה תל אביביים כמו נתן אלתרמן ואלכסנדר פן, עם מעברו לדיזנגוף הוא הביא עמו את אנשי הברנז'ה התל אביביים ויחד איתם כמובן גם הגיעו הצעירים האופנתיים.
בשנות ה-50 וה-60 הרחוב נודע הרחוב בעיקר בשל הבוטיקים המיוחדים של בגדי מעצבים שנפתחו בהשראת חנויות המעצבים האירופאיות, ומוקמו בפסאז'ים הדקיקים של צפון דיזנגוף. החנויות היו מהראשונות שמכרו פריטים של מעצבים מקומיים יחד עם מעצבים מחו"ל, וצבעו את הרחוב בחצאיות מיני קצרצרות במיוחד ומגפיים לבנים. החנויות נועדו לאליטה תל אביבית, ומשכו את קהל היעד שלהם על ידי מיקומם האקסקלוסיבי ולעיתים חבוי עבור עיניים בלתי מזוינות.
עם השנים הרחוב איבד מההילה שאפפה אותו, אך בשנות ה90 הסתמן מהפך נוסף, והרחוב הושב למעמדו הקודם כאחד ממרכזי התרבות והאופנה התל אביביים.
1949 - יום העצמאות נחגג לראשונה בתל אביב
יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל נחגג בתל אביב ב-4 במאי 1949. לכבוד המאורע תוכננו חגיגות גדולות ונרחבות במעמד ראש העיר, ישראל רוקח. תושבי העיר התבקשו לקשט את בתיהם בדגלי ישראל וסרטים בצבעי כחול ולבן, והעיר כולה הוזמנה לחגוג ברחוב בן יהודה, שם הוקמה במה מאולתרת להופעות ונאומים, ונערך מצעד של גדודי צה"ל.
למרות האווירה הטובה והנרגשת שהפגינו התושבים, המצעד לא הלך כמתוכנן עקב בעיות טכניות והמון אדם סואן שחסם את הרחובות. תושבי העיר נהנו מהחגיגות ברחובות ועל חוף הים, אך ישראל רוקח נאלץ לענות לוועדת חקירה מדינית על כשלי סדר האירוע. כנראה שיש דברים שלא משתנים לעולם.
1970 - ההצגה מלכת אמבטיה עולה בקמארי
תיאטרון הקאמרי החליט להסתכן ולהעלות את המחזה הסאטירי החדש של חנוך לוין בשם מלכת אמבטיה, השבוע לפני 29 שנה. המחזה נכתב כתגובת נגד למה שלוין ראה כזחיחות דעת שאפיינה את הימים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, ועלילתו התמקדה במשפחה שכובשת את איזור האמבטיה והשירותים של הבית, ומונעת מקרוב משפחתו של הבעל להשתמש בהם.
המסרים הפוליטיים החריפים שתוארו בשפה חנוך לוינית של קקה פיפי, עוררו את זעם הציבור בצורה שטרם נראתה בארץ. "מעולם לא היה אירוע תיאטרלי בארץ שעורר זעם ציבורי אשר גבל בהיסטריה וגרר מעשי אלימות מסוכנים כמו ההצגה הזו," כתב רם עברון ב"למרחב". אנשים הפגינו נגד העלאת ההצגה בזריקת אבנים וזבל על הבמה, קריאות בוז, וקטטות המוניות מחוץ לתיאטרון. האלימות הרחיקה עד לאיומי פצצות באולם בזמן הצגה.
העיתונות ברובה קטלה את לוין ושר הביטחון משה דיין, שצפה בהצגה, אמר: "לא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל". ההצגה הורדה מבימות הקאמרי לאחר 19 הופעות בלבד, והיא מעולם לא הוצגה שוב.