בחור עיוור ירד מהאוטובוס בבאר שבע בתחנה הסמוכה לאוניברסיטה, והתחיל לעשות את דרכו לעבר הקמפוס כשהוא נעזר במקל ההליכה שלו. לידו עוברה בחורה חביבה שהציעה לו את עזרתה, אך הוא סירב לה בנימוס והמשיך. הבחורה, בעלת כוונות טובות, לא הרפתה ולא הסכימה לוותר. היא חשבה שאולי סרב מכיוון שהוא דתי, לכן פנתה לבחור אחר שעבר שם וביקשה ממנו לעזור לו. הבחור שבסך הכל עשה כבקשתה, פשוט ניגש אל העיוור ונטל את ידו בעדינות, בלי לשאול אותו הפעם, והחל להובילו אל השער. העיוור קלט את המתרחש אך הבין שלסרב ולהתנער ממלווהו יהיה לא כל כך מנומס עכשיו, לכן חייך קלושות ונכנע.
כעת נשאלת השאלה אם האנשים הנחמדים האלה באמת עזרו? ומה עובר על אנשים שרואים עיוור הולך ברחוב ולא בדיוק יודעים אם צריך/לא צריך לגשת אליו ואיך צריך לנהוג במצבים כאלה?
ורד משיח, עובדת סוציאלית ומי שעבדה משך שנים רבות כמורה שיקומית לעיוורים, מבינה את הדילמה. אכן, רבים חוששים ומתביישים לעזור לעיוורים. מצד שני ישנם כאלו המתעקשים לעזור, גם אם העיוור נשבע להם בהוריו שאינו זקוק לעזרה. "לדעתי המקצועית יש קודם לפנות ולהציע עזרה אם רואים שהעיוור משדר מצוקה או בלבול, אבל אם הוא מסתדר אין צורך. חשוב להבין שבמרבית המקרים העיוור הולך לפי סימנים וכיוונים קבועים שלימדו אותו, כך שאפילו פח אשפה, ספסל או עמוד שאנו לא מתייחסים אליהם בכלל, מהווים אפוא סימני דרך חשובים ומשמעותיים עבורו. לכן אם תעזרו לו בלי לשאול ותגרמו לו לאבד אותם סימנים, הרסתם לו את ה"מפה" שיש לו בראש ורק סיבכתם אותו עוד יותר חרף כוונתכם הטובה".
אז איך כדאי לנהוג?
"כשמציעים עזרה רצוי לבוא ולעמוד קרוב לאדם העיוור, אפילו לנגוע בכתפו כדי שידע שמדברים אליו ולהציע העזרה בנימוס. לא לצעוק כפי שרבים נוטים לעשות במצבים כאלה. אם נראה שהעיוור סירב לעזרתכם מתוך מבוכה או אגו עצמי, אפשר לנסות ולשאול "אתה בטוח שאינך רוצה עזרה?" אבל לא יותר מזה. כשמסייעים לעיור שנענה להצעתנו, אפשרו לו לאחוז בכם בדרך כלשהי, אבל בשום אופן לא למשוך אותו. חשוב לעצור שנייה לפני מדרגה ולקחת בחשבון רוחב של שני אנשים כשמלווים אותו. השתדלו גם לא לשנות מהכיוון בו הלך העיוור כדי לא לשנות את כיוונו במרחב ושלא יאבד את סימני הדרך הקבועים שלו".