פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כתב אישום או תרגיל בקידום

      רוצחי שקד שלחוב עדיין מסתובבים חופשי, אחרי שביהמ"ש זיכה את שני הנאשמים בתיק. רמי שני מסביר למה ואיך נולד תיק שאין בו ראיות

      חוקרי משטרה בכירים במחוז הדרומי משכו את ידם מתיק שקד שלחוב ומההחלטה להעמיד לדין את שני העבריינים מישל ז'אנו וישראל גנון. ערב הכרעת הדין אמר אחד מהם ש"אין סיכוי, שבתיק הזה, כמו שהוא, עם הראיות שהונחו בפני בית המשפט, תושג הרשעה. התיק מושתת על הקלטה של ירון סנקר. מי שלחץ על כפתור ההקלטה, היה צריך למחוק אותה ברגע שהוא יצא מהחדר. להשעין את התיק על העדות שלו, זה להשעין אותו על כרעי תרנגולת. אין סיכוי שבית המשפט יקבל את העדות שלו".

      קשה להבין איך עבריין אחד, ירון סנקר, הצליח לתעתע במערך חקירה, עד כדי טישטוש ועיוורון עיניהם של חוקריו. שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע עשו אתמול את מה שהיו צריכים החוקרים לעשות, לפני שהם העבירו את התיק לפרקליטות עם המלצה להעמיד לדין את ז'אנו וגנון. השופטים השוו את גרסאותיו השונות של סנקר, קבעו שלא ניתן להאמין לא ותוך כדי מעשה חשפו התנהלות מסורבלת וחסרת אחריות של החוקרים בתיק.

      שקד שלחוב נרצחה על רקע מאבק בין כנופיות דרומיות על השליטה בכריית חול וכורכר באזור חבל לכיש. במאבק הזה נפגעו לא מעט אנשים, חלקם נהרגו ואחרים נפצעו. שקד נפגעה מירי שהיה מכוון, ככל הנראה, לעבריין שלום דומראני, שהרוצחים חשבו שיושב ברכב שבו היא נסעה. מי אחז ברובה הסער וסחט את ההדק שהביא למותה? על השאלה הזאת יכולים לענות רק שני אנשים: אלה שעשו את זה. האם הם היו או נמצאים בידי המשטרה? נכון לעכשיו – לא.

      מדוע מיהרו במחוז הדרומי לצאת שנה אחרי הרצח בהודעה דרמטית על פיצוחו? כדי להבין את זה, צריך להיזכר בכמה אירועים ושמות מאותה תקופה. אחד השמות הוא משה קראדי, שהתמנה בראשית אוגוסט 2004 למפכ"ל המשטרה. ארבעה חודשים קודם לכן הפתיע קראדי, שכיהן כשנתיים בתפקיד מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, כמה ניצבים וותיקים אחרים, שקיוו לזכות במינוי, וטיפס לקצה הפירמידה.

      שורה מכבידה של סימני שאלה

      עד ההודעה על מינויו של קראדי לתפקיד המפכ"ל, התרחשו באשקלון וסביבתה במשך כחמש שנים, שורת מקרי רצח, שהיו קשורים למלחמת הכנופיות באזור. חלקן אגב, טרם פוענח. במשטרה הבינו את הקשר שבין מעשי הרצח, אך התקשו להוכיח אותו. ראשי הארגונים ידעו, שפריצת דרך אחת תוביל את כולם אל ספסל הנאשמים ואל מאחורי הסורגים. כל עבריין שנעצר, זכה בשל כך לייצוג משפטי מהדרג הגבוה ביותר בישראל של עורכי הדין הפליליים.

      מוח מול מוח התמודדו במחוז הדרומי באמצעות צוותי חקירה מיוחדים, מול סוללות עורכי הדין של עבריני החול והכורכר. במחוז נתנו לכך עדיפות עליונה וכשנוצר המשולש 'חוקרים – סנקר – ז'אנו וגנון', היו בטוחים בקומה השלישית של מפקדת מטה המחוז בבאר שבע, שיש בידם פיצוח. סוג של מתנה מהמחוז למפקד המתקדם ומהמפקד עצמו – לשר הממונה.

      שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לא התרשמו מהמתנה הזאת. יותר נכון, הם התאכזבו קשות, נוכח הדרך שבה הניחו אותה החוקרים על שולחן פרקליטות המחוז הדרומי, בלי לבדוק את תוכנה. בית המשפט בדק את מכלול העדויות וקבע שהעד המרכזי, סנקר, סיפר על התרחשויות בזירת הרצח, שעל פי שאר הראיות בתיק כלל לא התרחשו.

      בהמשך הכרעת הדין הוגדר סנקר כמי שאין לקבל את עדותו מחמת היותו בעל עניין מיוחד בתוצאת ההליך המשפטי. מי שהיה צריך להגיע למסקנה הזו הם החוקרים, ואם לא הם אז בפרקליטות, לפני שמחליטים להגיש כתב אישום.

      מתיק שלחוב, נותרה אכזבה גדולה ואיתה שורה מכבידה של סימני שאלה. הגדול מכולם, נוגע לשאלה אם מדובר בכתב אישום שהופק אכן בפרקליטות נוכח ראיות מוצקות להפללת חשודים ברצח של נערה חפה מפשע, או שהוא הופק במשרד יחסי ציבור.