1 במאי – חג הצביעות של השמאל

    חג הפועלים מוציא את אייל דץ מדעתו. פתאום השמאל הישראלי המנותק והמדושן נזכר שיש בישראל עבדים מודרניים

    • אחד במאי
    אייל דץ

    זה כבר הפך לתסריט שנתי קבוע: כמה עשרות לובשי אדום יתקבצו ברחבת הסינמטק. מישהו אחד ינאם בעברית, האחר בערבית, דן תורן יפרוט על הגיטרה את "אימפריות נופלות לאט", ומישהו יצעק "יחי המהפכה". מחיאות כפיים והביתה. בתוך הסינמטק עצמו יתכנס קהל יאפי מחויט ויצפה במרתון סרטים על הפרת זכויות עובדים בעולם השלישי. בתוככי העולם הקטן שלהם באולם 2 בסינמטק הם ירגישו מוגנים מהבלי "הקפיטליזם החזירי", ובעיקר נקיי מצפון. כמה מהם יודעים כי רק לפני שנתיים הפך אותו סינמטק לזירת גלדיאטורים.

    מצד אחד, סדרנים עובדי חברת כוח אדם, אנשים ללא דמי הבראה, ימי חופשה, קרן פנסיה או החזרי נסיעות. מהצד השני, הנהלת מוסד התרבות הליברלי ביותר בארץ, זאת שתילחם על הזכות להקרין את "ג'נין, ג'נין", אבל תסרב להכיר בזכות הבסיסית של עובדיה להתאגד. סליחה, היא בכלל לא תכיר באותם אנשים "כעובדיה", ותשלח אותם לדבר לקיר, משמע למנהל חברת כוח האדם. בסוף העיתונות תתערב, והשקט והתנאים הסוציאליים יחזרו למקומם.

    מה משותף לסינמטק,למוזיאון ת"א לאמנות ולאקדמיה הישראלית? א. שלושתם מוסדות שחרטו על דגלם את ערכי ההומניזם, זכויות אדם וליברליות, ב. בשלושתם התנהלו בשנים האחרונות מאבקי עובדים קשים נגד פגיעה בזכויותיהם, ג. כל התשובות נכונות. המסקנה? אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו האחים עופר.

    לא צריך לקחת את הקורס "זכויות עובדים בישראל- יש חיה כזאת?" באוניברסיטת תל אביב כדי להבין מדוע מצבם של העובדים בישראל הולך ומדרדר משנה לשנה, מדוע יש עובדים מפוחדים וחסרי זכויות, מדוע יש עובדים עניים, כן ,כאלו שעובדים במשרה מלאה ועדיין לא גומרים את החודש. כדי להבין מדוע המשפט "זכויות עובדים בישראל" הוא אוקסימורון, צריך לעשות מסע אל לב המאפליה של השמאל הישראלי ולגלות את האמת. זהירות, התוצאות לא מומלצות לאידיאליסטים או לנאיביים.

    שמאל מנותק, מדושן ובעיקר צבוע

    השמאל הישראלי ממרצ ועד מפלגת העבודה הוא מנותק, מדושן ובעיקר צבוע. בישראל 2009 מתקיימים עשרות מאבקי עובדים, ולמרות זאת העולם שותק. האם שמעתם פעם את סגן נשיא האינטרנציונאל העולמי מר שמעון פרס מתבטא בנושא? ומה לגבי מנהיג מפלגת הפועלים הישראלית האדון אהוד ברק? (דרך אגב, לא אמרת שאתה מוכר את הדירה במגדלי אקירוב?), אתם יודעים מה, בואו נתעלם לרגע מהפוליטיקאים הישראלים, להם אנחנו כבר מזמן לא מאמינים, בואו נבדוק מה המצב אצל אנשי הרוח שלנו. מה שלומך אדון עמוס עוז? בוקר טוב מר גרוסמן, מתי בפעם האחרונה חתמתם על עצומה שלא קשורה לכיבוש? מתי התבטאתם בנושא קצת אחר, נניח השביתה של מנחי האוניברסיטה הפתוחה? מאבקם של עובדי גן המדע בנס ציונה, או העובדים הסוציאליים?

    מקובל לחשוב שאמיץ הוא מי שבוחר לצאת נגד הכיבוש ולמען שכננו הפלסטינים. בולשיט. כל מתרגל המשתכר שכר מינימום באוניברסיטה יודע שהדרך למעלה היא על רכבת הפוסט ציונות. אומץ משמע להיכנס ברקטור אוניברסיטת ת"א בעקבות הוראתו לקליניקה למען זכויות עובדים בפקולטה למשפטים להפסיק לייצג את התאגדות העובדים במכון ויצמן. זה האומץ האמיתי. לירוק לבאר שהעניקה לך רק בשנה שעברה תואר של "דוקטור לשם כבוד", האומץ להיכנס באמא של הממסד למרות שיש סיכוי שבערב תפגוש אותו בתור לקופות באופרה. רק ככה יבוא השינוי המיוחל. רק ככה התקשורת תתעניין והעניין יעלה לסדר היום הלאומי.

    בניגוד לתבוסתנות הכל כך מאפיינת את השמאל הישן, אנו עדים בימים אלו לניצוצות של תקווה. ניצוצות שמגיעים מהתארגנות אחרת. התארגנות שכוללת בתוכה עשרות התארגנויות קטנות וששואפת לייצר שמאל חדש. בינתיים זה קורה במפגשים אינטימיים, חוגי בית שבהם מדברים בעיקר על הקשר. הקשר של השתוללות הקפטילזם, הכיבוש, הפגיעה באיכות הסביבה ואובדן הערכים והסולידאריות בחברה הישראלית. ההתארגנות הזאת חיה ובועטת בעיקר במרחב הווירטואלי אבל לא רחוק היום שבו היא תקרום עור וגידים, תספח לתוכה את שארית הפליטה הסוציאל-דמוקרטית של הפוליטיקה הישראלית ותמריא למעלה. ועד אז? נתראה ברחבת הסינמטק גם בשנה הבאה. חג פועלים שמח לכולם.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully