כבר אמרו שלהתנבא זה דבר בכלל לא קל, במיוחד בכל הנוגע לעתיד. קל וחומר קשה הנבואה כשמדובר בגורלה של מדינה שהוקמה כנגד כל הסיכויים, קיימת כנגד כל הסיכויים וכל תחזית שמרנית ביחס לעתידה, מצביעה על כך שאין לה שום סיכוי.
כשהרצל כינס חבורת יהודים, אלמונים ברובם, בבזל, הלביש אותם בפראקים שחורים והכריז בפניהם על הקמת המדינה היהודית זה היה בגדר פנטזיה. "בעוד 50 שנה תקום המדינה היהודית. אם תרצו אין זו אגדה" הוא אמר. ספק אם אחוז אחד מיהודי העולם שמע על הכינוס ההזוי הזה. ספק אם מקרב אלו שהיו מודעים לו, היה אחוז אחד שבאמת האמין בהתגשמות החלום תוך 50 שנה בדיוק.
מסתבר שהדמיון במקרה הזה עלה על כל מציאות. למרות מלחמת העולם הראשונה שאיימה להכחיד את ניצני היישוב בארץ ישראל, למרות ההגירה ההמונית לארה"ב לאחר הצהרת בלפור, למרות רדיפות, למרות מלחמת העולם ה- 2 ואובדן שליש מהעם, שישה מיליון בני אדם חלפו בדיוק 50 שנה מאז אותה הצהרה מפורסמת של הרצל עד להחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
בימים אלה מתברר שחלק מהמדינות שתמכו בהחלטת החלוקה, העריכו שליישוב היהודי הקטן אין כל סיכוי לשרוד. כל מנתח סיכונים הפועל על פי הספר, בכל שקלול פרמטרים אפשרי, היה נאלץ לקבוע כי אין סיכוי ש- 600,000 איש, חלקם ניצולי שואה שבורי גוף ונפש, יצלחו את המתקפה הערבית הבלתי נמנעת. אבל המציאות טפחה להם על הפנים ושבע מדינות ערב נהדפו, הוכו, והתחננו לשביתת נשק. 19 שנה מאוחר יותר התנחל הצבא הישראלי על גדות תעלת סואץ, על החרמון והרמה הסורית וארץ ישראל המערבית עד הירדן היתה בידינו.
היום, 112 שנה לאחר תחילת המסע האנושי המדהים הזה של קיבוץ עם מפוזר לארץ חרבה לאחר 2,000 שנות פזורה, לאחר הצלחות שהשכל האנושי מתקשה לעכל, הקמת מדינה מרתקת, כלכלה משגשגת, היי-טק שני בטיבו בעולם, צבא חזק, חקלאות שכל העולם נושא אליה עיניים וחיל אוויר שרבים רואים בו הטוב בעולם - שוב אנו על פרשת דרכים. הרשות נתונה לנו לבור את הדרך, אך הכול צפוי ולא לטובה. כל הדרכים מובילות למבוי סתום.
"עידוד הגירה למדינות ערב"
לפי הספר, בעוד 50 שנה לא תהיה כאן מדינה יהודית. חזון שתי המדינות לשני עמים הוא חזון חורבנה של ישראל. את הספר כתב ערפאת. לאחר חתימת הסכם אוסלו, הוא לא טרח להסתיר או להסוות את תוכניתו, תוכנית השלבים, המתווה לחיסולה של מדינת ישראל בתנועת מלקחיים כשזרוע אחת היא הדמוגרפיה והשנייה דחיקת ישראל לקווי 67'. מה שידע ואמר ערפאת אז, נכון גם היום. מי ששולט בגב ההר שולט בארץ ישראל. מדינה פלסטינית על גב ההר היא תעודת הפטירה של ישראל. החיים כאן יהפכו לגהנום. די בקסאם אחד ביום בכיוון הכללי של שפלת החוף, כדי שמי שיוכל יברח והכלכלה תקרוס, ככתבה וכלשונה של תוכנית השלבים לחיסול ישראל.
הבריחה היהודית תזרז את פעולת הזרוע השנייה של המלקחיים, הזרוע הדמוגרפית, או אם להשתמש במילותיו של ערפאת: "ננצח את ישראל דרך הרחם של האשה הפלסטינית". הנתונים הדמוגרפיים המדברים על 20% ערבים בישראל הם בגדר אחיזת עיניים. בשכבות הגיל הצעירות שיעור הערבים באוכלוסיה גבוה בהרבה. בנגב ובגליל יש מיעוט לידות של יהודים ביחס לערבים. רק עיוור לא רואה את המגמה. הכתובת על הקיר באותיות ענק שאינן עבריות. אם לא נקבל החלטות, נתווה תוכנית וגם נבצע אותה, היום בו יתמנה כאן ראש ממשלה ערבי הוא לא רחוק.
בניגוד לחולמי החלומות ומפזרי האשליות, ברור לכל בר דעת שזה יהיה היום בו יקיץ הקץ על המדינה היהודית וגם על הדמוקרטיה. למי שחושב אחרת, אני מציע להתבונן סביב ולהצביע על מדינה ערבית אחת שהיא באמת דמוקרטית.
התרחיש שאני מציע הוא התרחיש הלא צפוי. הוא גם לא קל ליישום. אבל הוא צודק ונכון, ואם נרצה בו, הוא לא יהיה לאגדה. לגיטימי לפעול לשמירת אופייה הלאומי של מדינה. לגיטימי לדרוש נאמנות כתנאי לאזרחות. אבל זה לא מספיק. צריך לפעול לשינוי המגמה הדמוגרפית באמצעים מעשיים: באמצעות עידוד הגירה למדינות ערב, באמצעות עידוד ילודה יהודית ובאמצעות עידוד העלייה.
כעם ששליש ממנו קיפח את חייו ונספה בניסיון השמדה המונית, זו לא רק זכותנו, אלא ממש חובתנו, לשקם את העם מספרית ולנקוט לצורך כך באמצעים חריגים. ניתן וצריך לעודד ילודה יהודית במדינת ישראל למרות שמדובר בדמוקרטיה ששואפת לשוויון בין האזרחים. אצלנו מלכתחילה אין שוויון. חלק מהאזרחים משתייכים לאומה הערבית הגדולה, בעוד שאר האזרחים הם בגדר שריד, אוד מוצל מאש, של עם שנשרף בכבשני הנאצים.
"ערביי ישראל נהנים יותר"
גם בעניין עידוד ההגירה למדינות ערב, אין לנו מה להיבהל מהתנגדויות בינלאומיות. לא הרי פיתוי, כהרי גירוש ושיסוי. לא הרי עידוד הגירה כהרי טרנספר. ישראל פועלת לעידוד הגירת יהודים מכל מדינה בעולם למדינת הלאום שלהם. אם מדינה שיש בה יהודים היתה מציעה תמריץ ליהודים להגר לישראל, כולנו היינו תומכים בכך ומברכים. אז אם לעודד יהודי לעבור למדינת הלאום שלו זוהי פעולה חיובית וברוכה, מדוע אנו מקבלים מראש שסיוע לערבים לעבור ממדינה שהם מיעוט בה למדינה שהם רוב בה הוא מעשה גזעני ופסול?
בניגוד לתעמולה האנטישמית וההסתה נגד ישראל, נהנים ערביי ישראל במדינה היהודית ליותר חירויות, יותר חופש ביטוי, יותר ביטחון אישי וכלכלי ויותר שלטון חוק מאשר בכל מדינה אחרת באזור. תביעתו של הרוב היהודי מהמיעוט הערבי הנהנה, בזכותו, מחירויות וזכויות, לכיבוד סמלי המדינה, היא יותר מלגיטימית. היא אלמנטרית. מדוע אנו מוותרים מראש על הניסיון להציג עמדה פשוטה וצודקת על פיה אין יורקים לבאר שלנו ומבקשים להמשיך לשתות ממנה. מי שהבאר אינה נאה לו, מוזמן לחפש לו באר אחרת. אנחנו מוכנים לעזור לו בכך.
לצערי, המסלול שבו הולך העם היהודי בשנים האחרונות, הוא הכיוון ההפוך להתחזקות דמוגרפית ולעמידה עקרונית על זכותנו לחיים בארץ ישראל שלנו בגבולות ברי הגנה. רק נס יוביל את היהודים לראות את המובן מאליו. אנחנו עם מסובך וגם מתוסבך. מצד שני, עוד לא אבדה תקוותנו. מה שלא עושה השכל, עושה לפעמים הקיר שבגב.
* הכותב שימש כחבר כנסת מטעם מפלגת חירות בכנסת ה-17