מדינת תל אביב?

מעולם לא חייתי בתל אביב. לאורך השנים נדדתי בין קריית ביאליק, ראשון לציון, ירושלים, גבעתיים ומודיעין. כפועל יוצא, גם אני התייחסתי תמיד לעיר העברית הראשונה יותר כסמל ופחות כאורגניזם חי ונושם. עד היום, כשאני נכנס לבית קפה אופנתי או מסעדה שהיא שיא ההייפ בעיר אני מרגיש קצת לא שייך. למרבה המזל, אני מספיק מבוגר כדי להבין שהרגש שמדבר כאן הוא חוסר הביטחון שלי ולא בהכרח ההתנשאות והניתוק שלה. תל אביב, לפחות מהניסיון האישי שלי, אינה נושכת.


מדינת ישראל צריכה לבחון את רגשותיה הטעונים כלפי תל אביב בצורה דומה. הטענות נגד העיר הזאת כמעט מגוחכות: שהיא לא נלחמת על חייה, שהיא יצירתית מדי, שהיא מרוכזת בעצמה. במילים אחרות, שהיא נורמלית. מדינה שלמה, שמעולם לא הצליחה לזנוח מאחור את מאבק הקיום, משליכה על תל אביב את תסכוליה ואת רגשי הנחיתות שלה – אבל מציפה אותה בכל פסטיבל ובכל אירוע. נוצר מצב מעוות, שבו החיבור בין יום העצמאות של המדינה לבין חגיגות המאה לעיר נתפס כחסר רגישות. אפילו ציפי לבני, שחיה בעיר ומכירה אותה מקרוב, היתה בין המתנגדים. גם עבורה, למרבה האבסורד, הפכה תל אביב למעין מילת גנאי.


אלא שהאופוזיציה מתנגדת לשילוב בין העיר למדינה רק בגלל מה שתל אביב מסמלת, ולא בגלל מה שהיא באמת: העיר המרכזית והחשובה בישראל. את כל השאר מומלץ ללבן עם הפסיכולוג שלכם.

ישנו לא מעט חן בהחלטה הלא רשמית של תל אביב להתנתק ממדינת ישראל. בימי המנדט הייתה אמנם תל אביב מרכזו של היישוב היהודי בארץ ישראל אך מאז הכרזת העצמאות ובעיקר מאז 1967 החל תהליך הדדי של התנתקות בין המדינה היהודית ובין העיר העברית. לא במקרה זכתה תל אביב להצלפות על כך שבימים המדממים ביותר של מלחמת לבנון, בלייני העיר המשכו לתת בראש. אפילו גל הפיגועים הבלתי נתפס של אמצע שנות ה-90 לא הצליח להחזיר את תושבי הבועה לחיק המיוזע של עמך ישראל. תל אביב, לטוב ולרע, הפכה לסמל של ניתוק מבעיות היומיום של ישראל. מקום בו ממשיכים לקנות על אף המיתון, ממשיכים לרקוד למרות המלחמות וממשיכים להצביע לשמאל למרות שאין באמת סיבה מדוע לעשות כן.


הנתק בין תל אביב לישראל הפך ברבות השנים רווי דעות קדומות ותיעוב הדדי. התבטאויותיו של ראש אכ"א לשעבר האלוף (מיל') אלעזר שטרן על כך שכמעט לא ביקר משפחות שכולות בתל אביב העניקו גושפנקא רשמית לטענה שיש מי שתורמים למדינה ויש מי שמפגינים נגדה בכיכר רבין. בשנים האחרונות נדמה שהמרחק בין עזריאלי לכותל הולך וגדל, תעודת הזהות אולי זהה אבל הקשר בין תל אביב כקונספט ובין ישראל מתעמעם והולך. זו גם הסיבה מדוע ההחלטה להפוך את תל אביב למוקד חגיגות יום העצמאות מגוחכת כל כך. כאילו שתמונות העיר על כרזות החג יצליחו בדרך מלאכותית להחזיר את הילדים הרעים לתמונה המשפחתית. זה הזמן לצרוב בתודעה: אין משפחה, היא לא מאושרת, עזבו את תל אביב בשקט ולכו לשיר את התקווה בקרני שומרון. חג שמח.