בין אלפי חללי מערכות ישראל בולט בייחודו ניסים גיני. הוא לא שירת בשום יחידה מובחרת, ובעצם אפילו לא הגיע לגיל גיוס. למרות זאת, גיני, שהיה רק בן עשר כשנפל בקרב על הרובע היהודי בירושלים ב-1948, הוכר כחלל צה"ל הצעיר ביותר. גופתו התגלתה רק לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, אז, למרות מצב של ריקבון מתקדם, הוא זוהה בזכות העובדה שגופתו הייתה היחידה עם שיני חלב.
"היינו בסך הכל ילדים", מספר אחיו נתן, כיום בן 73, שהיה בן 12 בעת נפילת אחיו. "אלו היו ימים קשים מאוד בהם צר הליגיון הירדני על הרובע. כל יום היו קרבות, וכבר לא יכולנו ללכת ברחובות. עם הזמן האנשים הצעירים נהרגו, ואנחנו, הילדים, הבנו שאנחנו חייבים לעזור".
בבית משפחת גיני היו שלושה אחים. חיה בת ה-14 התגייסה כאחות במרפאה שהייתה אז בבית "בתי מחסה". נתן וניסים הצעירים התגייסו כתצפיתנים וכקשרים שהעבירו מידע בין העמדות השונות. האם מרים נותרה בבית בעת המצור, האב יצחק עבד מחוץ לרובע כשהחל המצור. "ככל שעבר הזמן ראינו שהליגיון מהדק את המצור, ולא היה לנו ספק שאנחנו צריכים להתגייס", מספר נתן.
ב-27 במאי, 12 יום לאחר תחילת המצור, היה ניסים הצעיר בעמדתו, סמוך למקום בו נמצאת כיום ישיבת פורת יוסף. על פי העדויות, זיהה מרחוק דמות חשודה והרים את גופו מהעמדה על מנת לזהותה. אז, כדור של צלף פגע ברובה האישי שאותו קיבל מספר ימים קודם לכן. הרובה התפוצץ ופצע את ניסים אנושות.
"הירדנים לא האמינו שנלחמו נגד ילדים"
"חזרתי מהעמדה שלי אל המפקדה שהייתה ב'בתי מחסה'", משחזר האח נתן, "וכל הדרך כולם שואלים אותי מה שלום אחי. נכנסתי הביתה וראיתי את אימי בוכה. רצתי למרפאה ושאלתי איפה אחי. אחות שהייתה במקום הצביע כלפי מטה, שם היה חדר המתים. ירדתי למטה וראיתי אותו. פניו היו מגואלות בדם ובתחבושות, וניסיתי לדובב אותו. "אני אקח אותך לאימא", אמרתי לו, והוא אמר לי, 'נתן, אני לא יכול'.
האחות אמרה שאין להם עוד מנות דם, ושאם רק יאפשרו להוציא אותו מהרובע יהיה ניתן להצילו. השארתי אותו שם. יום למחרת חתם משה רוסנק, מפקד הרובע, על כתב הכניעה, ויצאנו מהרובע. מתוך כ-150 לוחמים נותרו כמה עשרות שאת רובם לקחו לשבי. הגופה של ניסים נשארה שם". 47 לוחמים נוספים נהרגו בקרבות על הרובע.
"הירדנים הביטו בנו", ממשיך נתן, "הם הסתכלו על הגברים שנותרו ולא האמינו. הם שאלו אותנו איפה הלוחמים שלנו. ענינו שכל מי שכאן לחם. הם הביטו בנו ואמרו שאם רק היו יודעים שהם נלחמים נגד ילדים, הם כבר מזמן היו נכנסים לרובע".
במשך 19 שנים חיה משפחת גיני מחוץ לחומות, כשגופת אחיהם נותרה ברובע שבשלטון ירדן. אז מצאה עצמה המשפחה במאבק אחר, הפעם מול משרד הביטחון, שסירב להכיר בכך שניסים הצעיר יחשב כחלל. "התחילו לטרטר אותנו, וביקשו שנביא מסמכים, ואת מי שגייס אותו, ואת מפקדיו. אז הגיע משה רוסנק והודיע להם שהוא היה מפקדו הישיר של ניסים".
"הוא נלחם על הבית"
במקביל, הוקמה עבור משפחות חללי הרובע אנדרטת זיכרון בהר הרצל, לשם עלו המשפחות, עד ל-1967. נתן מספר: "נכנסנו לרובע אחרי המלחמה בהתרגשות, והתחלנו לחפש את הגופה. פגשנו ערבי אחד שסיפר היכן קבר את הגופות שמצא, אלא שהן היו במצב של ריקבון מתקדם ולא רק שלא נותר מהן הרבה, גם לא היה אפשר לזהות אותן. רק את גופתו של ניסים זיהו בזכות שיני החלב והלסת. הרב הצבאי הראשי שלמה גורן הודיע לנו שהחליטו שלאנשים הקדושים שלחמו על הרובע מגיע להיקבר בהר הזיתים. הקימו לכולם קבר אחים, שם קיימנו טקס צבאי מלא ולשם אני עולה מדי שנה".
ניסים, נתן ואחיהם הצעיר אריה למדו כולם בישיבה בעיר העתיקה. "הוא היה ילד טוב, ביריון כזה", מתאר נתן, "מפעם לפעם ישבנו ולמדנו ביחד, אבל אי אפשר להשוות אותו לילדים בני עשר של היום. אלו היו ימים קשים, ולא היה לנו זמן למשחקים ביחד. הוא היה תלמיד טוב שאהב את המשפחה אבל הבין שצריכים אותו. הוא היה חייל לכל דבר, שנלחם פשוטו כמשמעו על הבית שלו. למרות גילו הצעיר, הוא התנהג בצורה בוגרת ולקח על עצמו משימות ואחריות גדולה. בתור אחיו הגדול, למרות השנים הרבות שעברו מאז, אני מתגעגע אליו".