יום זיכרון של מי?

בצפירות ובטקסים יציינו היום אזרחי המדינה היהודים את יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. עורכי החדשות ישלחו את צלמיהם למגזר הערבי כדי לצלם את הערבים ממשיכים בחייהם כרגיל ולא עומדים דקת דומייה במהלך הצפירה, על מנת לתת כותרת "הערבים לא מכבדים את זכר חללינו", ואז פעילי הימין ישתוללו ויתבעו להעניש אותם. את הערבים.

מאז קום המדינה, "מדינת היהודים", בישובים הערבים לא עומדים דקת דומייה לזכר הנופלים במלחמות, כיון ששם לא מרגישים שייכים - לא למשפחת השכול ולא למשפחת המדינה. בעיקר בגלל שהמדינה לא משתפת אותם, לא רוצה אותם ורואה בהם נטע זר, גייס חמישי, וסיכון ביטחוני ולא כאזרחים שווים, שיש לתת להם את ההרגשה שהם חלק בלתי נפרד ממנה. היהודים יעמדו בצפירה, אבל הערבים ביום הזה דווקא ישבו, גם אם הם בדיוק עמדו. ביום שבו ישראל תחגוג את עצמאותה, הערבים יציינו את "הנכבה". ביום העצמאות, הערבים שאיבדו את מולדתם, ביתם ואדמתם והפכו לפליטים במולדתם ובניכר, יעמדו דקת דומיה לזכר היום, שבו אבד עליהם עולמם.

רבים מהערבים שנשארו כאן הפכו לפליטים, לאחר שגורשו מכפריהם. על אדמת אותם כפרים הוקמו קיבוצים או ישובים קהילתיים, שבהם אסור לערבים להתגורר. אותם ערבים היו רוצים, למרות האסון שפקד אותם, לחיות כאזרחים שווים ובעלי זכויות, ואפילו להזדהות עם המדינה וסמליה, אילו השכילה המדינה לשתף אותם בקביעת הסמלים ולתת להם את התחושה, שהם חלק בלתי נפרד ממנה. אבל קברניטי המדינה דאגו להעיף אותם מחוץ לקונצנזוס הישראלי, להפכם לחריגים בנוף, ולחוקק חוקים שיש בהם כדי לפגוע באזרחים הגויים ולהפלותם לרעה בכל תחומי החיים.

הישובים הערבים והדרוזים, שמיטב בניהם נפלו במלחמות ישראל, מוזנחים, לא מקבלים מספיק תקציבי פיתוח וכל מי שנכנס לישוב ערבי או דרוזי יבחין במהרה בביוב הזורם ברחובות, בכבישים הרעועים ובמחסור בתשתיות. מראות, שלא תמצא באף ישוב יהודי. האם זה מקרי שבעשרות ישובים ערבים ודרוזים מונו ועדות קרואות? האם זה מקרי שהמים בחלקם מאותם מקומות מנותקים לפחות שלושה ימים בשבוע? האם זה מקרי שאין כמעט עובדים ערבים במשרדי ממשלה? האם זה מקרי שבמקומות עבודה רבים דורשים מהמועמדים "שירות צבאי", כדי לסגור את הדלת בפני המועמדים הערבים?

אם אתחיל למנות את העוולות של המדינה כלפי האזרחים הערבים אצטרך לכתוב אלפי מילים. באותו הזמן, המדינה תמשיך לדרוש מהערבים לעמוד דקת דומייה, לחגוג את יום העצמאות, ואם הם לא יכבדו את זכר הנופלים כבר ימצא הפוליטיקאי המתלהם שיסית נגד האוכלוסייה הערבית ומנהיגיה, על כך שהם אינם חוגגים את עצמאות המדינה.

יום העצמאות של היהודים מזכיר לי את בני משפחתי החיים מחוץ לגבולות המדינה. את אבי המנוח, שבשנות השישים ביום הזה באתי אליו וביקשתי שיאפשר לי לנסוע לטבריה לשחות בכנרת, כי ביום הזה הערבים לא צריכים אישורים מיוחדים על מנת לצאת מהישובים שלהם, שהיו תחת משטר צבאי. גם המדינה, או מישהו מטעמה, העמידה אוטובוסים שבמחיר סמלי איפשרה לנו לצאת לבלות, כדי להראות שגם הערבים חוגגים עצמאות. אבי הביט בי בכעס ואמר: "האם אתה מבין מה משמעות היום הזה?", "לא", השבתי, כי היה לי חשוב לצאת מהכפר ולנסוע לכנרת, שעד אז רק שמענו עליה והיא בסך הכל במרחק של עשרים דקות נסיעה מהיישוב. "היום הזה צריך להיות יום שבו לא יוצאים מהבית, אלא חורשים את האדמה", אמר אבי וציווה עלי לטפל בעצי המשמש והשקדים שליד הבית. כילד כעסתי עליו, אבל כשהתבגרתי הבנתי אותו, ומאז אני מקפיד לעבוד ביום העצמאות.

ביום העצמאות הזה אני רוצה לאחל לאזרחי המדינה הזוכרים את יקיריהם שנפלו, שלא יידעו עוד צער, ומהחוגגים לבקש שילחצו על הממשלה להגיע להסכם שלום עם העולם הערבי. כך נוכל כולנו, יהודים וערבים כאחד, לחיות ביחד בשוויון מלא ובשלום. זה יתאפשר אם מנהיגי העם היהודי יתחילו להבין, שהם חיים במזרח התיכון ולא באירופה האשכנזית.