"אתם יכולים להאמין או לא," פתחה אנג'י את סיפורה, "אבל גם אורנה יודעת שהסיפר שלי נכון. כשהגעתי למשפחת הראל, פגשתי את אבא שמואל, אמא ענת ושלושת הילדים דודי, ליאת ויובלי הקטן. כולם שמחו וחיבקו אותי, צחקו ואמרו לי המון דברים יפים, רק ליאת לא אמרה דבר. הבנתי שמשהו לא בסדר, כי ליאת הייתה כבר ילדה גדולה, אבל לא אמרה אף מילה. את כולם אהבתי ועם כולם שיחקתי, אבל עם ליאת יצאתי להמון טיולים ארוכים בשכונה שלנו. לפעמים, היינו פוגשים ילדים שהציקו לליאת בגלל שלא דיברה. זה מאד לא יפה מצידם ואני נבחתי עליהם וגירשתי אותם. ליאת הייתה מחבקת אותי וכך היינו ישנות ביחד על השטיח בסלון." "מה זה סלון?" שאל אלכס בשקט. "שתוק עכשיו. נסביר לך אחר כך!" כעס עליו אקו.
"יום אחד," המשיכה אנג'י את סיפורה, "כשנרדמנו שתינו על השטיח הגדול, התעוררתי והיה לי משעמם. רציתי להעיר את ליאת והתחלתי ללקק את פניה. פתאום, היא התעוררה והחלה לצעוק: שבי! שבי! שבי!". בהתחלה לא הבנתי מה קרה וצעדתי לאחור בבהלה, אבל לפתע, כל בני המשפחה באו בריצה לסלון והחלו לצעוק. "היא מדברת! היא מדברת!" הם צעקו. כולם חיבקו את ליאת וגם אותי.
יותר קל לדבר עם כלבים
אמא ענת החלה לבכות ויובלי נבהל וגם בכה. לאחר זמן מה, כולם נרגעו והחלו לנסות להבין מה קרה. ליאת הצביעה אלי וחזרה כל הזמן על המילים: "אנג'י שבי!" התקרבתי בזהירות אליה וליקקתי את ידה ואז הילדה נרגעה. אבא שמואל האיץ בנו להיכנס לאוטו המשפחתי ולאחר נסיעה לא ארוכה, הגענו לבית גדול שבו חלק מהאנשים לבשו פיז'מות וחלק אחר, לבשו חלוקים לבנים. קוראים למקום 'בית חולים'. אשה נחמדה בחלוק לבן שוחחה ארוכות עם אמא ענת ואבא שמואל, בדקה את ליאת, ולאחר מכן, ניגשה אלי, ליטפה את ראשי ואמרה: "אין ספק שאנג'י גרמה לליאת לדבר!".
אולי תהיי רופאת נחייה?
כולנו הסתכלנו אל אחותנו בהערצה. "טוב," הפר אלכס את הדממה שהשתררה, "את בטח תהיה רופאת-נחייה? את חייבת לעבור קורס יחד איתנו ואחרי-כן, למדי מה שאת רוצה. אבל קודם כל קורס נחייה! לכך נועדנו כולנו." סיים זה את דבריו.
"אני חושב שהוא בכל זאת שווה משהו, האלכס הזה. הפעם אמר דברי חוכמה." חשבתי לעצמי.
"עבר מאז הרבה זמן," המשיכה אנג'י את סיפורה, "ליאת ואני בילינו כל הזמן ביחד. ליאת למדה המון מילים ולא מפסיקה לקשקש, ובכל פעם שמישהו שואל את ענת או שמואל, מי הרופא שטיפל בליאת, הם עונים בגאווה: "אנג'י!". אתם רואים, אני ריפאתי את ליאת עוד לפני שלמדתי. אני בוודאות אהיה רופאה!" סיימה אחותנו את סיפורה המדהים. אמא הרימה את ראשה והתבוננה בנו. כך, שקועים כל אחד במחשבותיו, נרדמנו לאט, לאט. הלילה עטף בצלליו את ביתנו וכך חלף עבר לו היום הראשון לחזרתנו הביתה.
אורנה צדקה, לכל אחד מאיתנו היה כיף במקומות שהתארחנו וכעת, שוב כיף לנו, ביחד, בבית.