בכל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, עלה אחי המנוח אדם לבית האצ"ל כדי להביט בתמונתו של דודו שמואל ואכטפוגל ז"ל, לוחם האצ"ל שנהרג בקרב על יפו בשנת 1948 ושמקום קבורתו לא נודע. בתום הביקור היה מטלפן אדם לאמנו נחמה רוזנבלום ואומר: "שמואל נשאר צעיר ויפה, הוא לא השתנה". אמא היתה מניחה את הטלפון, מוחה דמעה ומעבירה בזיכרונה תמונות וקטעי שיחות עם שמואל. נאנחת ושותקת, כובשת את כאבה. לפני פחות משנה נפטר אדם.
קפץ מעל הגדר ונעלם
בשנת 1948 חיו ביפו כחמישים אלף ערבים. על דרום תל אביב ירו ממסגד חסן בק וחלק מהיהודים נטשו. האצ"ל תכנן לכבוש את יפו ושמואל יצא לקרב. את ליל הסדר עשה עם אחיו ומשפחתו ובתום הסדר יצא לפגוש את הגדוד בבית הספר "אליאנס". הקרב היה קשה. הפעם האחרונה שראו את שמואל בחיים היתה כשהוא ושניים מחבריו קפצו מעל גדר במהלך הקרב. מאז שמואל נעלם ואיננו. אדמת יפו ספוגה בדם הלוחמים. הסיפורים וההשערות רבים, חלקם קשים מנשוא.
לפני כשנה הרסו ביפו בית ישן ובאתר התגלו שני קברים ללא זיהוי. אימי ומשפחתי עברו בדיקות ד.נ.א מורכבות בתקווה שנתגלו שרידיו של שמואל. שישים ואחת שנה אחרי נפילתו, מקווה המשפחה להביאו לקבר ישראל. נחמה ואחותה יפה זהירות בפיתוח תקוות. 61 שנות היעדרות מעוררות ספיקות וחששות. על פי היהדות, על נעדר יושבים שבעה שבע שנים אחרי היעדרותו. אני נולדתי בשנת 1955, שבע שנים אחרי, וקיבלתי את שמו. מאז בגרותי ניסיתי לתהות ולחפש מידע. אדם, שתמיד היה יסודי, חכם ובעל ערכים טובים לאין שיעור ממני, חקר לפניי וסיפק מידע חלקי.
מאה שערים של המנדט
שמואל נולד ב"מאה שערים" לרב יצחק יעקב ואכטפוגל ולרבנית בלומה רחל ז"ל. אביו כיהן כראש הישיבה הגדולה במאה שערים, כאב בית דין של הרב פרנק, והיה מנכבדי העולם החרדי בירושלים. בשנת 1946, בן 17 בקושי, הצטרף שמואל לאצ"ל. הוא כבר לא היה חרדי וניחן בידיים טובות. ידע להרכיב ולתקן כלי נשק. את ירושלים ובית הוריו עזב לתל אביב.
היה לו כבוד עצום להוריו. כך, באחת מפניותיו בכתב לאביו שאל-סיפר, שחבריו הולכים לקולנוע פעם בשבוע ותהה אם אביו יסכים לאפשר לו להצטרף אליהם. ראש הישיבה התיר לבנו לראות סרט אחד בחודש ולא יותר. שמואל לא ראה שניים.
גם אני זכיתי להכיר סבא ליברל. בחגים, כשהרב והרבנית היו מגיעים לבית נחמה ואבי אשר ז"ל להתארח, נהגתי לקרוא להם מסיפורי חסידים ומכותרות עיתונים בגלל קשיי ראייתם. כך הפכתי לילד העשיר בשכונה, כי סבא נתן לי 5 לירות על קריאתי.
גבר בתחילת חייו
שמואל אהב כדורגל. נחמה זוכרת שהיה מגיע בשבת אחר הצהרים ממאה שערים לבית הורי בתל ארזה ולוקח את אדם הקטן לאזור שמואל הנביא, לראות את הפועל ירושלים. מכאן החלה נפשו של אדם להיכרך בדודו. נחמה אומרת שאדם חיכה לדוד בשמחה, והיא הייתה עוקבת אחריהם במבטה נותנים יד אחד לשני והולכים לכדורגל. בתל ארזה גרו הורי בדירה קטנה וצנועה סמוך לחבר של אבי ללימודים, שר המשפטים לשעבר, חיים צדוק, וגם עם שופט הכדורגל המיתולוגי אוטו פריד.
אחרי שהצטרף לאצ"ל, סיפר שמואל להוריו שהוא עובד במפעל ליצור סוודרים. סיפר והביא סוודר מתנה לאימו ובביקורו הבא סוודר לאביו. הוריו שמחו שיש לו עבודה ומקצוע. על קשריו לאצ"ל לא ידעו דבר וחצי דבר.
שאלתי את נחמה ויפה איך היה שמואל, מראהו, דיבורו, בדיחה, משהו. יפה לא זכרה הרבה: היא הייתה בסמינר. בבית, לדבריה, לא פטפטו. נחמה סיפרה שהיה גבוה כאחי, זורח ומאיר פנים כמוהו, סבלן, נעים הליכות, שתקן, עונה לעניין. גבר בתחילת חייו. עם סבא וסבתא מעולם לא העזתי לדבר על שמואל. סוג של איסור שלא עלה כלל לדיון.
לפני כ- 10 שנה הציע אדם שאסתכל בטלוויזיה בערב יום הזיכרון בשמות חללי צה"ל שמופיעים ל- 10 שניות ואתייחד עם הדוד. עשיתי כהצעתו והתייחדתי בעיקר עם הסבא. היה קצת מוזר.
פרידה קשה
נחמה מספרת שבמאה שערים הודבקה מודעה עם שמות הנופלים ושמואל ביניהם. יפה זוכרת שהסבתא רזתה והסבא היה עטוף יגון כבד. הם ניסו לברר פרטים, אבל המידע היה חלקי. לא היה אז קצין העיר או סיוע, גם לא טלפון.
לפני כשנתיים טיילתי במאה שערים. נכנסתי לישיבה ומייד שאלוני האברכים מי אני ומה מעשי. אמרתי שסבי היה ראש הישיבה והניחוני לנפשי לשוטט. בבית הכנסת המעוטר, שאדם אהב וערג בזכרונותיו, מצאתי לוח "על במותייך נפלו חלל" עם שמו של שמואל ואכטפוגל.
השנה אדם כבר לא ילך לבית האצ"ל. שירה זוגתו, ואולי גם איתי בנו בן השלוש, אמורים לגשת לשם. אם יהיה לה העוז, תצלצל שירה לנחמה ותגיד: "שמואל נשאר צעיר ויפה, הוא לא השתנה". דמעות זולגות מעיניי. על שמואל ואדם.