אני לא חושבת שזה עניין של חוסר בטחון, פחד כלשהו או כל סוג של קושי בהתמודדות עם מצבים, ההפך הוא הנכון, אני מוכנה אפילו להודות שבחו"ל למשל זו אחת החוויות החביבות עליי, זה פשוט מרגיש הרבה יותר נוח.
תמיד האמנתי שזה עניין של אופי, כיוון שיש לי כמה חברים שזוהי חלק משגרת היום שלהם והם אף מחשיבים זאת כפריבילגיה, לי באופן אישי קצת קשה להתחבר לתמונה, לשבת בבית קפה לבד? למה לי?
זה היה יום ככל הימים, בסדר היום שלי תוכננה פגישה לשעות אחר הצהריים באיזור צפון העיר וחיפשתי לי טרמפ לכיוון, לשמחתי נודע לי כי קולגה שלי עובר שם בדרכו אך הזמן המשוער הוא כשעה לפני הזמן בו תכננתי להגיע.
"מה העניין? תשבי בבית קפה בינתיים, עד הפגישה שלך, תהני מזמן איכות, אני תמיד נהנה לשבת לבד בבתי קפה" הוא אמר, "אני לא עושה זאת, זה נראה לי קצת חסר טעם, אבל אולי תצטרף אלי אתה? מה אתה אומר?", הוא השיב כי הוא לא מבטיח אבל יתכן.
כבר בתחילת הנסיעה הוא הודיע לי כי מסתבר שזמנו קצר ושאין לו אפשרות להצטרף ואז כשהתחלתי לחשוב על אלטרנטיביות אחרות הוא החליט שזה הזמן לעשות לי שיחה מהסוג של "תפתחי לדברים חדשים וצאי קצת מהקיבעון שלך", הוא החל להעלות מגוון שלם של טיעונים על בעד ללכת לשתות קפה לבד, על כמה שזה מנקה ומשחרר, זמן איכות למחשבה בלי הפרעות ובעצם סוג של חוויה אחרת, "אני לא מבין למה את עושה מזה כזה עניין" הוא אמר.
אני שקצת הופתעתי מהמתקפה שהופנתה אליי ניסיתי לדבוק בעמדתי ולהחלץ ממנו באיפוק, "תראה, זה פשוט לא הסגנון שלי, אני יכולה ללכת לים לבד, לטייל ואפילו לטוס לחו"ל לבד, אבל לשבת לבד בבית קפה מרגיש לי קצת מוזר, לא מתחבר לי, אתה רוצה שבכוח אני אשתה לבדי?" כנראה שדבריי חלפו ליד אוזניו והמשיכו הלאה, "תראי מה נעשה" הוא אמר, "את תסעי איתי ותגיעי שעה קודם, תשבי בקפה, יש המון בתי קפה מאד נחמדים באיזור, זה לא כזה סיפור, אני אומר לך שאת מפספסת חוויה".
בשלב הזה קצת עייפתי מהויכוחים, החלטתי לסגור את הויכוח בצורה הכי פשוטה וילדותית שהכרתי, הרמתי כתף והצמדתי את הלחי אליה תוך כדי הכרזה "לא רוצה", הוא עצר את הרכב בכניסה לבית קפה סמוך למקום בו עתידה היתה להערך הפגישה, "אפרת, אני מזמין אותך לקפה, מותר לי?" שאל, "מותר" עניתי בהיסוס, הוא שלח ידו אל ארנקו, הוציא ממנו שטר ואמר "לכי תשבי בבית קפה לבד, תזמיני לך קפה ועוגה ותתקשרי אליי אחרי כן לספר לי איך היה", לקחתי את תיקי והתכוננתי לצאת מהרכב, "לא בא לי עוגה" סיננתי לעברו ויצאתי.
אז הנה אני יושבת לי עם עצמי לבדי בבית קפה, מסתכלת על העוברים והשבים ומעלעלת בעיתון, "חבל שאין לי איתי את הספר שהתחלתי לקרוא" אני חושבת לעצמי ומוציאה את היומן, עוברת על כל הפגישות שהיו לי החל מתחילת השנה ועד אלו שבסופה, בודקת תאריכי ימי הולדת, לועזיים ועבריים, מסמנת תזכורות, עוברת על החגים, המועדים, ימי הצום והחופשים ומזמינה קפה נוסף.
באחד השלבים בין הקפה הראשון לשני אחרי שעברתי על העיתון כולו, על היומן ועל כל הפתקים שהיו פזורים לי בתיק, נתתי לעצמי מנוחה ופשוט ישבתי והסתכלתי סביבי, על היושבים האחרים בקפה, על העוברים והשבים ברחוב, תפרתי תסריטים של חיים שלמים לכל עובר אורח שעבר בטווח הראייה שלי, בחנתי את מזג האויר, את העצים והציפורים ואת השאר החיות שדרכו באיזור, ניהלתי שיחה קצרה עם נמלה שטיילה לכיוון כוס הקפה שלי וניסיתי להתחבר אל החוויה שכה שיבח אותה קולגה תחמן.
חלון השעה שתוקצב למשימה הגיע לקיצו והתכוננתי לאסוף את עצמי לקראת הפגישה, תוך כך סיכמתי את העניין, לא סבלתי באף נקודה בסיטואציה, הצלחתי להבין את עניין השקט והשלווה, אחרי הכל אני נושאת בחיכי שנים רבות של תרגול ניהול שיחות עם עצמי, אני ועצמי מסתדרות מצוין רוב הזמן.
על אף כל זאת עדיין עמדתי בדעתי כי זהו בסופו של דבר עניין של אופי, אני מוכנה להודות כי בגדול זה היה דיי נחמד, היה אפילו כיף, אולי דווקא בגלל שזו היתה חוויה קצת שונה ולא שיגרתית.
לשאלה אם אני אעשה זאת בשנית? בטח לא תחת לחץ.
efratcoffee@walla.com