ב-1916, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הועלו לגרדום בביירות ובדמשק כעשרים לוחמי התנגדות ערבים על ידי המושל העותמאני. מאז כבר הוקמו סוריה ולבנון, והאימפריה העותמנית הספיקה לקרוס, אולם אותו אירוע נחקק בזיכרון הקולקטיבי הן של סוריה והן של לבנון כאירוע מעצב ומכונן. בחלוף השנים הפכה אותה הוצאה להורג ליום הזיכרון לחללי המלחמות בשתי המדינות, כיוון שהאויב העותמני כבר אינו קיים, שונתה משמעות היום והוא הפך ברבות השנים מיום בלתי רלוונטי ליום זיכרון לאומי ומרכזי.
"השינוי שחל במשמעות היום הורגש בסוריה באופן ברור לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973", מסביר פרופ' אלי פודה, ראש החוג ללימודי איסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. "בעוד שבלבנון הוא היה יום מרכזי, בסוריה הוא הוזנח זמן רב משום שהוא לא היה רלוונטי מבחינה היסטורית. הנשיא חאפז אסד הפך אותו לחג המכונה 'עיד א-שוהדא' ('יום החללים' נ.י), הכולל את כל החללים. הוא הכניס לנראטיב ההיסטורי כל סורי שנלחם, כולל במלחמות נגד ישראל, והוא אף פעל רבות למען משפחות החללים. הוא בנה להם בתים, העניק להם פטור משכר לימוד והעניק להם המון הטבות".
ביום הזיכרון הסורי מניחים זרים על האנדרטה, קוראים פסוקים מהקוראן, משדרים בטלוויזיה תוכנית או שתיים שתספרנה את סיפור החללים, תולים דגלים בבסיסי הצבא ולעיתים אף עורכים מטסים של חיל האוויר הסורי. פרופסור פודה מספר עוד כי מדי שנה בשנה נהג אסד האב גם להיפגש עם בני משפחותיהם של החללים. "אסד עצמו לא הקפיד למלא את כל החגים בסוריה אבל את 'יום החללים' הוא דווקא מאד השתדל לקיים. חודש לפני מותו הוא אפילו השתתף בטקס, בניגוד לטקסים אחרים שאליהם לא הלך, משום שהיה לו חשוב להגיע לטקס הזה ולמלא אחר החג הזה. מדובר ביום חשוב בתולדות סוריה, וכפי שאנו רואים, בשאר אסד ממשיך את המסורת של אביו".
אף שבלבנון מציינים את יום הזיכרון בתאריך, הסגנון שונה לחלוטין. "לאורך השנים נשמר החג בקפדנות יתרה ולכן הוא משמעותי ביותר בלבנון", ממשיך פרופ' פודה. "כבר בימי המנדט הצרפתי הוא הפך לחג רשמי שהוכר על ידי הצרפתים. הטקס הרשמי התנהל תמיד ליד פסל שעומד בלב 'כיכר השוהדא' בביירות. הפסל, שעוצב בשנות השישים, מספר למעשה את סיפור הסולידריות הלבנונית אל מול אויביה, אלא שבמלחמת האזרחים בלבנון העיר נחצתה לשניים בדיוק בלב הכיכר ואז אי אפשר היה לקיים בו את הטקס. מה שמעניין הוא שהפסל עצמו חטף כהוגן במהלך המלחמה ואז הפסל בכיכר השוהדא הפך להיות שהיד בעצמו. בסופו של דבר הוא הועבר לשיקום והוחזר ב-2004. הטקסים נערכים שם עד היום והם בעלי משמעות רבה בלבנון. שמה של הכיכר, אגב, שונה באחרונה ל'כיכר השחרור'".
באופן מפתיע, יום הזיכרון במצרים איננו יום מרכזי כמו בסוריה או בלבנון. למעשה, אין מדובר ביום אבל או ביום עצוב אלא ביום של גאווה וחגיגות המהולות במעט כאב ועצב. בניגוד לכל המדינות שבהן קיימת חלוקה ברורה בין אירועים משמחים, כמו ימי עצמאות, לבין ימי זיכרון, במצרים חוגגים ב-6 באוקטובר את יום הניצחון הגדול על ישראל במלחמת יום הכיפורים. במהלך אותו יום מתקיים גם טקס שבו הנשיא מניח זרים על קבר החייל האלמוני ועל קברו של נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת, אקט שמסמל את זיכרונם של הרוגי המלחמות. סאדאת מבטא היטב את הערבוב המצרי בין השמח לעצוב ביום זה: הוא נתפס כגיבור השלום והמלחמה גם יחד.
גם בירדן מאחדים חגים ומערבבים דמע וצחוק. ב-10 ביוני מציינים בממלכה ההאשמית מספר אירועים, ביניהם את יום המרד הערבי ואת יום הצבא. בכירי הממשל עולים ביום זה לקבר החייל האלמוני בעמאן ומניחים זרים לזכר הקורבנות שנפלו במלחמות. בסעודיה, אגב, מדינה ללא היסטוריה מלחמתית משמעותית, לא קיים בכלל יום זיכרון. שם מעדיפים לציין את החגים המוסלמים, בנוסף לחג לאומי אחד בלבד המציין את הקמתה של הממלכה.
היסטוריה של אסונות? רק בישראל. ובפלסטין
בעירק, לעומת זאת, מקושר יום הזיכרון לבנייה הגרנדיוזית של עידן סדאם חוסיין. "הנשיא לשעברן המציא את 'יום השהיד', שהוא כמו יום הזיכרון", אומר פרופ' פודה. "הוא בנה אנדרטה מפוארת בבגדד, לשם סדאם ורבים מתושבי עירק הגיעו והניחו זרים. עם השנים הריטואל הזה הופסק מסיבות ביטחוניות. היום הזה בעיקר ציין את קורבנות המלחמה מול אירן. סדאם נהג להמציא הרבה מאד חגים, ולא ברור עם כמה מהם באמת אזרחי עירק חשו הזדהות. יחד עם זאת, נדמה שדווקא עם יום השהיד העירקים הזדהו כי אזרחים רבים נהרגו במלחמה.
כיום, העירקים ביטלו לגמרי את כל החגים והמועדים שסדאם קבע, דבר שפוגם בהמשכיות של העם העירקי וביכולת שלהם לבנות לאומיות מקומית. כיום קיים מעין יום זיכרון אחר לרגל הקורבנות שסדאם הרג. היום הזה מצוין בתאריך שבו נמצא קבר האחים הראשון בעירק".
מדוע, אם כן, היום הזה אינו נתפס בעולם הערבי כ'יום אבל' כפי שהוא נתפס בישראל?
"יום הזיכרון מצוין אחרת בעולם הערבי כי הצבא הוא לא צבא העם שכולם חברים בו כמו בישראל", טוען פרופסור אייל זיסר, ראש החוג למזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. "הוא הרי אינו יום שבתון שבמהלכו כולם עולים לבתי הקברות והופכים אותו ליום אבל לאומי. הוא אמנם מצוין בתקשורת, בטקסים, במאמרים בעיתונים ובנאום של המנהיג, אבל החיים אינם עוצרים מלכת כמו בישראל. זה אינו אירוע שכל האוכלוסייה משתתפת בו. הסיבה היא שבעולם הערבי לא עברו את החוויה שאנחנו בישראל עברנו. היקף האנשים שמשרתים בצבא נמוך מישראל: נשים לא הולכות לצבא, חלק מהגברים לא הולכים. בנוסף, גם היקף הקורבנות ביחס לאוכלוסייה הוא נמוך".
פרופ' פודה מנסה להצביע דווקא על האופן שבו הישראלים תופסים את יום הזיכרון: "בישראל קיימת תחושה של קורבנות המעוגנת בהיסטוריה שלנו", הוא מסביר. "תמיד היינו באיזשהו מצב של שואה ורדיפות ולכן יום הזיכרון הוא חלק מהנראטיב ההיסטורי שלנו. כשמסתכלים על ימי הזיכרון במדינות ערב, רואים שאין שם את ההפנמה העמוקה הזו, משום שהם חוגגים יותר ניצחונות, אירועים משמחים ורגעים הרואיים. זה לא ימלא תכניות שלמות בטלוויזיה אבל בהחלט ישודרו תכנים מסוימים על יום הזיכרון, ישדרו תכניות דוקומנטריות והיסטוריות. במקביל, אגב, ישדרו גם מצעדים צבאיים, מטסים ונאומים".
"אני חושב שזה קשור לכך שהמדינה מחליטה אילו רגעים לציין ואילו לא", הוא מסכם. "ישראל לא מבינה עד כמה היא מדינה של שואות ואסונות מבחינה היסטורית. תחושת הקורבנות אצלנו היא כה חזקה עד כדי כך שצריך להקדיש לה יומיים יום השואה ויום הזיכרון. בירדן ובמצרים איחדו את היום העצוב בתוך היום השמח כי הם מעדיפים להבליט את ההיבט ההירואי. הם לא נותנים לעצב לקבל את המקום המרכזי אלא לשמחה. בסוריה ולבנון המצב קצת שונה כי שם מוקדש יום מיוחד ודי מרכזי לעניין, המספר את סיפור הקורבנות לאורך כל ההיסטוריה מהעותמנים, עבור בצרפתים וכלה בישראל". בסופו של דבר, כל מדינה צריכה נראטיב כלשהו, המסופר באמצעות החגים. אלו, לדברי פרופ' פודה, "מהווים את העוגן המרכזי של הסולידריות".
ומה עם אלה שטרם הקימו את מדינתם? בכל הנוגע לימי זיכרון, הפלסטינים מזכירים יותר מכולם את הישראלים. "יום הנכבה" ויום הזיכרון לטבח בסברה ושתילה הם רק שתי דוגמאות לימי זיכרון משמעותיים בהיסטוריה הפלסטינית. אם נוסיף לכך את אלפי ההרוגים הפלסטינים מאש צה"ל בעזה ובגדה ואת העובדה שמדובר בעם שנלחם להקים מדינה עצמאית, נבין מדוע תחושת הקורבנות שלו היא כה חזקה. ממש כמו בישראל.