פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את תולעת ספרים

      ת"נ חוגגת עצמאות (אישית, לא מדינית) ומגלה שהתעוזה משתלמת

      מתי יודעים שמספיק זה מספיק? שהגיע הזמן לאסוף את הרסיסים המעטים שעוד נותרו ממך ולעזוב? קחו למשל בחורה שתחושות הבטן שלה אפילו לא מגלות לה אם היא שבעה או רעבה - איך, לעזאזל, היא אמורה להבין שאחרי שהביצות יבשו והפיקוסים נשתלו, היא בסך הכל יצרה עיר על אדמת מונופול, שתתפוגג ברגע שיקפלו את הלוח וישברו את הכלים?

      עצמאות, כמדומני, זה החג שנחגוג השבוע. עצמאות היא אכן סיבה מצוינת לחגיגה, סיבה שרק עכשיו אני מבינה עד כמה אנחנו ממהרים לוותר עליה ובאיזה מחיר פעוט, שלפעמים לא עולה על חיוך ועיניים כחולות. אז אני מניחה שככה אני מבינה שמספיק זה מספיק - ברגע שאני מגלה שאיבדתי את העצמאות שלי.

      להחזיר עצמאות זה כמו לרכוב על אופניים. כולם אומרים שלא שוכחים את זה, וכך גורמים לך להרגיש עוד יותר לא יוצלח. אנחנו כן שוכחים איך להחליט בעצמנו, איך להסתדר עם כל השקט הרועש הזה לבד. ובלי שום גלגלי עזר - אך ורק מפאת הפאדיחה ולא מפאת הצורך, שדווקא כן קיים - אנחנו מניעים פדאל ועוד פדאל, עד שמגיע שיווי המשקל המיוחל שבו כבר אין צורך שמישהו יחזיק אותנו. יום העצמאות שלי לא יחול השבוע, הוא חל בשבוע שעבר, ביום שבו סוף סוף הצלחתי להתעורר לפני הירח, אחרי שנרדמתי לבדי ללא שום קושי, יום שבו שוב הצלחתי לגרור את עצמי למחנה העבודה הולמס פלייס, אחרי שבועות של ויתור ורפיסה נפשית. יום שבו הצלחתי להתמודד עם אחד מפחדי הגדולים - בית הקפה תולעת ספרים.

      יש אנשים שצריכים לקפוץ מגשר כדי להרגיש אמיצים. אני צריכה ללכת לבית קפה שבו אף פעם לא הצלחתי להרשות לעצמי להיות אני, כלומר אני באמת: דיל לא אטרקטיבי הכולל נשיות מוגזמת, חיבה עזה לבריטני ספירס, מחסור חמור בידע כללי וטעם ספרותי המתחיל ונגמר בג'יין אוסטן. בתולעת ספרים אני אף פעם לא מספיק. שייכת, קולית, אינטליגנטית - רק תבחרו.

      פיק הברכיים התחיל כבר בכניסה. הרגשתי כמו לבנבן בהארלם, רק להפך. המלצר החביב ואני לקינו בחוסר תקשורת, או שאולי זו אני שלא מכירה את השפה הנכונה. אחרי לא מעט התקשקשויות, הוא החליט שאני רוצה סנדוויץ' קטן עם טונה (19 שקל). לי לא היה לב, או אומץ, להגיד שדווקא חשקתי בסלט ביצים. ניחא, הסנדוויץ' (שהיה חצי מהגודל הרגיל) היה בהחלט טעים, כשלצדו סלט לא עמוס במיונז ובו ירקות טריים. יחד עמו הגיעה גם ההכרה שהנה, אני עושה את זה - אני יושבת לבד בתולעת ספרים וזה דווקא די נחמד.

      המלצר כבר לא נראה מאיים, אלא מגושם ונבוך כמוני. וברגע שהבנתי את זה, כבר הצלחנו לתקשר נהדר ואף להסכים על עוגת תפוחים עם מרנג (27 שקל), שהיתה יפה יותר מטעימה והפוך (11 שקל) שלקה בעודף קצף. בהמשך גם הצלחתי לערוך סיור בין כל הספרים מבלי לנסות להלביש על עצמי איזו ארשת חשיבות פלצנית, ואף להתחדש ברומן רומנטי שביצבץ בין כל קשקושי האמנות היומרניים. ואז התחלתי סוף סוף להפסיק לפחד ולאהוב את המקום. כנראה שברגע שזונחים את הניסיון להתאים את עצמך לאחרים, אפשר לחגוג את היותך אוטונומיה עצמאית. ואז גם להפסיק לחשוש שיותר לא תדעי מתי מספיק זה מספיק.

      בקטנה
      סקס אפיל: ספרים, רבותי, ספרים
      אנשים: מתוחכמים, אבל כבר לא מאיימים
      עיצוב: השלט האוסר על דיבור בסלולרי קצת הורס
      שירות: מגושם ולכן חינני
      הפוך קטן: 11 שקל
      ליד ההפוך: עוגיות ביתיות
      טיפ: בין המדפים אפשר, תודה לאל, למצוא גם את ג'יין אוסטן
      גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
      שורה תחתונה: יום עצמאות שמח

      תולעת ספרים. כיכר רבין 9. טל' 5298490. פתוח: א'-ה' 08:30-22:00 ו'08:30-17:00