פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השבוע לפני: המרד הגדול ביפו

      וגם: המשורר אלכסנדר פן הולך לעולמו ויגאל תומרקין מעורר שוב ויכוח ציבורי עם אנדרטאת השואה בכיכר מלכי ישראל. פרק נוסף של השבוע לפני - במלאת 100 שנים לתל אביב

      1936 - המרד הגדול ביפו

      19.4.36 - המרד הערבי הגדול נגד היהודים ושלטון המנדט הבריטי בארץ פורץ. המרד ידוע יותר בשם מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט, והוא החל עקב התרעמות הערבים שחיו תחת המנדט הבריטי על התעצמות היישוב היהודי בתקופת העלייה החמישית, ומכירת קרקעות לידיהם ברחבי הארץ.

      ערביי ישראל הקימו בתחילת 1936 את "הועד הערבי העליון", במטרה לרכז את הפעילות הערבית ולאחד את דעת הקהל המקומית ושל שאר מדינות ערב בנוגע למתרחש. הועד ריכז שלוש דרישות: הפסקת העלייה היהודית, חקיקת חוק האוסר על העברת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה לאומית אחראית בפני מועצה ייצוגית שהרוב בה ערבי. כאשר דרישותיהם לא נענו החלו מהומות ביפו, שנקראו על ידי העיתונות המקומית "מסע הרצח של יפו" בהן נהרגו 9 יהודים וכ-57 נפצעו.

      המהומות החלו ב-10 בבוקר כאשר סוחרים ועסקנים יהודים נכנסו למקום עבודתם ביפו. בסביבות הצהריים נודע בתל אביב על המתרחש והחלו מעשי נקמה ברחבי העיר כולה. הפרעות המשיכו לאורך כמה שבועות, והתפשטו לכל רחבי הארץ. כתוצאה מכך נוצרה הפרדה בין הערים הסובבות לתל אביב, שהתבטאה גם בהפסקה של התחבורה הציבורית ובעוצר לילי.

      הועד הערבי העליון הכריז על שביתה כללית של כל ערביי ישראל. השביתה אסרה על ערבים לקיים כל קשר מסחרי עם יהודים ועם השלטונות הבריטיים ובמקביל נחסמו נתיבי המסחר בין ישראל לבין המדינות הסובבות אותה, עד שתושלם שאיפתם לשלוט בארץ לאחר נסיגת הבריטים. השביתה נמשכה כחצי שנה בליווי פרעות ופיגועים אלימים כנגד הבריטים והיהודים. הבריטים שיגרו כוחות צבא גדולים בעוד היהודים שמרו על מדיניות של הבלגה.

      לאחר תום השביתה הכללית עדיין נמשכו הפרעות עד 1939, ובמהלך שלושת השנים נרשמו מעל 380 תקיפות על מוסדות ציבוריים יהודים ובריטים. הפרעות הופסקו עם התייאשות הערבים שחוו הפסדים כלכליים גדולים ואיבדו את תמיכתן של מדינות ערב.

      1972 - אלכסנדר פן הלך לעולמו

      19.4.1972 - אלכסנדר פן מת בבית החולים "איכילוב", מסיבוכים של מחלת הסוכרת. אלכסנדר פן היה משורר, סופר, ואיש בוהמה תל אביבי, אשר נודע בעיקר בזכות הרכילות והאינטריגות שסבבו סביבו מאז הגיעו ארצה מרוסיה. פן היה חלק מחבורת "טראסק" יחד עם אביגדור המאירי, שלונסקי, יצחק פרנקל, עמנואל הרוסי ועוד. הוא היה שתיין, ונהג לשבת מדי ערב בבתי הקפה התל אביביים "שלג הלבנון","רצקי"ו-"כנרת".

      פן היה ידוע כטיפוס שרמנטי ופלרטטני, ובגד באשתו באופן קונסיסטנטי. אחד הרומנים המפורסמים שלו היה עם שחקנית תיאטרון "הבימה" חנא רובינא. לשניים אף נולדה בת מחוץ למסגרת הנישואים, הזמרת אילנה רובינא.

      פן היה חולה סוכרת, ובשנים האחרונות לחייו החריפה מחלתו, והרופאים נאלצו לקטוע את שתי רגליו. הוא נפטר מסיבוכים של מחלתו. על קברו נכתבו המלים "אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי", מתוך שירו "אדמה, אדמתי".

      1974 - אנדרטאת השואה של תומרקין מוצבת בכיכר רבין

      18.4.1974 - האנדרטאה של יגאל תומרקין "השואה והגבורה" מוצגת לראשונה בכיכר רבין, באותם ימים כיכר מלכי ישראל.

      האנדרטאה עוררה ויכוח ציבורי מתמשך בטענה שהיא מפספסת את המטרה. מאז הציבו כעשר יצירות של תומרקין ברחבי העיר, מה שהפך אותו לאחד האמנים המיוצגים ביותר בתל אביב, למרות נטייתו להרגיז את הממסד וחלק ניכר מהציבור. תומרקין נודע בלשונו החריפה והתבטאויותיו מעוררות המחלוקת, בהן הביטוי "כאשר אני רואה את החרדים, אני מבין את הנאצים"‏‏, ו"כאשר רואים את השחורים האלה (חרדים), מבינים מדוע היתה שואה". בנוסף יצר פסל של חזיר ועליו תפילין. פסל זה, והתבטאויותיו בנושא החרדים והשואה קוממו עליו רבים.

      בשנת 2004 הוענק לו פרס ישראל לפיסול חרף התנגדותם של שרת החינוך לימור לבנת‏‏ ושל אחדים מחברי הכנסת, בשל דבריו על בני עדות המזרח.