מדרבן לז'נבה - היסטוריה של צביעות

כרזות ענק שבמרכזן תמונות מנהיגים ישראליים עם סימני כוונות על ראשיהם, סיסמאות נאצה איומות כמו "ישראל, היטלר גאה בכם!" והפגנות רחוב קולניות – הזיכרונות הקשים של ועידת דרבן הראשונה, זו שהתקיימה לפני 7.5 שנים בעיר השלישית בגודלה בדרום אפריקה עדיין חרוטים עמוק בליבה של הקהילה היהודית במדינה, ומתעוררים היום לחיים מרחק אלפי קילומטרים צפונה - באירופה.

זה היה אמור להיות מעמד סמלי ובעל עוצמה של אחדות עולמית: על חורבותיו של שלטון האפרטהייד הגזעני, שנפל פחות מעשור קודם לכן, תקום הסכמה עולמית כללית בחסות האו"ם ללחום בגילויי האפליה הגזעית ברחבי העולם. מול הספסלים הישנים שעוד נותרו שם כעדות שותקת עם כיתובי "ללבנים בלבד" ו"לא-לבנים בלבד", קיוו לדיון רציני על המתרחש בסודן ובמדינות העולם השלישי, לסיוע למדינות אפריקה ואפילו למאבק בגילויי האנטישמיות שהחלה להתפרץ באירופה באותם ימים – ראשי הקהילה היהודית המקומית אפילו בירכו בתחילה על היוזמה, עד שגילו את האמת: עוד בטרם נפתחו שערי הוועידה והצירים הציפו את רחובות עיר החוף – הופיעו הגילויים הקשים של הדה-לגיטימציה לישראל.

"זה פתאום הכה בכולנו שיש כאן איזשהו ניסיון להעביר את הזרקור מדרום אפריקה, בה הסתיים שלטון האפרטהייד, לישראל. זה התחיל בהצהרות שקדמו לוועידה, והחשש הזה הפך למציאותי יותר ויותר כשהבנו מה המסמך שמתגבש שם", נזכר אחד מהחברים הפעילים בקהילה היהודית במדינה. "פתאום ראינו שזה על הנייר, שחור על גבי לבן – ישראל היא מדינת אפרטהייד, ציונות היא גזענות, היהודים מבצעים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות".

התגובות בקהילה היהודית בדרום אפריקה באותם ימים היו מגוונות: חלק הגיב בפאניקה לנוכח השנאה שפקדה את הרחובות, אחרים החליטו לא לשבת בשקט ולצאת למאבק בחזית המתגבשת – אלה גילו עד מהרה שהנטייה הפוליטית של הוועידה נקבעה עוד בטרם החלה. יש המסמנים את הוועידה כגורם נוסף בתהליך ההגירה החוצה מהמדינה (רבים מהם במסגרת עלייה לישראל – רבים לא פחות למדינות כמו אוסטרליה, קנדה ואנגליה).

למרות הכל, יש בקרב הקהילה מי שזוקפים גם לעצמם חלק מהקרדיט על ההישג הלא מבוטל בסופו של דבר: העובדה שמרבית ההצהרות הקיצוניות נגד ישראל כ"מדינת אפרטהייד גזענית" לא הופיעו בסופו של דבר בהצהרת הסיכום של הוועידה, וכמותם גם הקריאה למדינות העולם לנתק עימה את הקשרים הדיפלומטיים – בדומה לניתוק הקשרים עם דרום אפריקה טרם נפילת שלטון האפרטהייד. עם זאת, הקביעה ש"הציונות היא גזענות" הופיעה במסמך הסופי.

הדיונים שהתקיימו בדרבן בספטמבר 2001 מצליחים להכות גלים עד היום, במדינה כולה ובקהילה היהודית בפרט וליצור הבדלי דורות משמעותיים: מרבית חברי הקהילה נכנסו למגננה אל מול גילויי "האנטישמיות החדשה" וגלי הביקורת כלפי הציונות – וזזו ימינה מבחינה פוליטית, מנסים בכל כוחם ללחום בתופעות באמצעות מכתבים, ארגוני לובי שונים וגלי עלייה משמעותיים שנרשמו בשנים האחרונות. גם הסוכנות היהודית זיהתה את הפוטנציאל והמצוקה של הקהילה והגבירה את פעילותה במדינה.

במקומות רבים, ביוהנסבורג בעיקר, הקצינה המגמה הזו את "התכנסות" הקהילה היהודית בשכונות ואזורים ספציפיים בעיר, מנותקים כמעט מיתר הציבור וחשים מנוכרים לשכניהם לאור הגל האנטי-ציוני. הצעירים לעומת זאת - אלה שגדלו אל תוך השלטון החדש, חונכו במערכת החינוך של המשטר ששאב גאווה רבה מהוועידה של 2001 ומאזינים לאמצעי התקשורת הביקורתיים כלפי ישראל – דווקא מגלים עוד ועוד ביקורת כלפי מדינת ישראל, חשים מאוימים מחבריהם לספסל הלימודים בתיכון ובאוניברסיטה שמאשימים אותם בתמיכה במדינה גזענית, ומנסים לאזן בין הקולות המנוגדים בבית וברחוב. בקהילה היהודית מנסים להתמודד עם המשבר באמצעות השקעת משאבים אדירים בחינוך ציוני ובתנועות הנוער הציוניות שמצליחות לסחוף אלפים לפעילותן.

הוועידה הנוכחית בז'נבה מתקיימת בעיתוי סמלי, כמעט סמלי מדי - ערב יום השואה בישראל, ערב הבחירות שיתקיימו בדרום אפריקה בהמשך השבוע – בארץ תעמוד למבחן היכולת שלנו לזכור, להזכיר ולהנציח דווקא על רקע הקולות החדשים מאירופה, ושם בדרום אפריקה – היכולת של מדינה להתנהל באופן דמוקרטי (יחסית) ולבסס משטר יציב על רקע פערים סוציו-אקונומיים ואידיאולוגיים אדירים. 15 שנים אחרי נפילת האפרטהייד ופחות מ-8 לאחר הועידה הראשונה, בז'נבה יחזרו אותם המראות המוכרים, הפעם בניצוחו של חבר חדש בקואליציה האנטי-ישראלית – נשיא אירן אחמדינג'ד.


הכותב שימש עד לאחרונה כשליח מטעם הסוכנות היהודית ותנועת נצ"ר עולמי בדרום אפריקה