ביום שחזרתי הביתה, לבית שבבית עובד, הייתי גם עצוב וגם שמח. עצוב כי השארתי את איריס ואת טל לבד. אני לא בטוח שהם יוכלו להסתדר בלעדי. שמח כי פגשתי שוב את אימא ואת אחי ואחיותיי. כשהגעתי עם אורנה ראיתי מרחוק את האחים שלי אקו, אנדי ואלכס משתוללים בגן הפקאנים. כשאורנה פתחה את דלת המכונית טסתי כמו חץ מקשת והצטרפתי אליהם.
"היי חבר'ה מה שלומכם? " שאלתי, אבל לאף אחד לא היה זמן לענות. כולם ניפנפו לי בשמחה בזנבותיהם, ואלכס צעק אלי תוך כדי ריצה והזמין אותי להצטרף למרוץ בגן הפקאנים. תוך זמן קצר הגיעו עוד מכוניות לחצר, ועד הצהריים כולנו היינו בחצר, ביחד. השמחה הייתה עצומה. קפצנו והשתוללנו כמו גורים קטנים, למרות שהיינו כבר בני שנה. ולגבי כלב, להיות בן שנה זה כבר מחייב.
כשהשער של גן הפקאנים נפתח ובפתחו הופיעה אורנה עם אמא, כולנו קפאנו במקומנו. כמה שהתגעגענו אליה! אמא עצרה לאחר מספר צעדים וסקרה את כולנו בעין בוחנת. התקרבנו ועמדנו מתנשפים, סביבה. עיניה המאושרות התבוננו בנו באהבה. "היא קטנה יותר ממה שהייתה כשעזבנו!" חשבתי לעצמי, אבל מיד הבנתי שלא היא קטנה, אלא אנחנו גדלנו.
"גורים," החלה אורנה את דבריה, "מחר אתם מתחילים את השלב הראשון בקורס בן שלושה שלבים, שבסופן, מי שיעמוד בכל הבחינות, יהפוך לכלב נחייה ויקבל אחריות על אדם שילמד איתו בשלב האחרון של הקורס. אמא באה לראות אתכם ולאחל לכם הצלחה בקורס הארוך והמאתגר". מאד התרגשנו מדבריה של אורנה, אבל באמת לא היינו זקוקים לה כדי שתסביר לנו את מבטיה של אמא.
באותו ערב, חילקו אותנו לשני תאים, שלושה בכל תא. מכיוון שהתאים היו צמודים זה לזה, וגם התא של אמא היה צמוד לתאים שלנו, התאספנו בערב וסיפרנו זה לזה מה עבר עלינו במשך עשרת החודשים שנעדרנו מהבית. לכולם היו סיפורים מעניינים ולכולם היה כיף בבתים שהתארחו בהם, אבל אף אחד לא גילה מעין נסתר, כפי שאני גיליתי, אף אחד לא למד לעבוד על מחשב ולאף אחד לא היה מקור סודי לבאגטים כמו בצרכניה במשמר השבעה.
אנג'י התיישבה בריחוק מה והסתכלה עלינו במבט מלא חשיבות. "אנג'י", קרא אקו בקול, "בואי הצטרפי אלינו, למה את יושבת בצד?" שאל. "אתם אומנם אחים שלי" ענתה אנג'י, "אבל אתם מדברים דיבורים של כלבי נחיה" היא אמרה בזלזול מה. "ומה רע בדיבורים של כלבי נחיה ?" שאל אנדי, "אני לא אהיה כלבת נחיה! אני הולכת ללמוד להיות רופאה!" ענתה אנג'י בפסקנות. "מה זה רופאה?" שאל אלכס, בהיסוס מה... " אוי שוב אתה! מתי כבר תדע משהו?" נזפתי בו , ספק בצחוק ספק ברצינות. "רופא זה וטרינר של בני אדם", הסברתי לו "תזכור ואל תשאל יותר".
"אהא, אני מבין,"אמר אלכס , "ואיך את יודעת שאת יכולה להיות רופאה?" הוא שאל. "אני יודעת ואני גם יכולה להוכיח! היא ענתה ונעצה בו מבט של "מה אתה מבין בכלל!" אמי התקרבה אל אנג'י ודחפה אותה באפה לכיוונינו. "בואי וספרי לנו גברת רופאה, מה הסיפור שלך".
ההמשך, כמו תמיד, בשבוע הבא.