לו הייתי פיראט

הגדולה של קפטן הוק, בכיכובו של דסטין הופמן, בגרסת הקולנוע השפילברגית לפיטר פן, היא עצם העובדה שלסרט לא קראו פיטר פן. אז נכון שזה סרט המשך ולגיטימי שהוא יתמקד בדמות אחרת ונכון שאפילו שפילברג לא היה מצליח להפוך את רובין וויליאמס לצעיר מספיק בשביל להיכנס לנעליים של פן. אבל זה שאיש הגשם בכבודו, לבש שפם וכובע בשביל שהחופש הגדול יהיה נעים יותר לילדים בני 10, זה כבר משהו שראוי להערכה. אבל לא לאוסקר.

המלך האמיתי של "הגוניס" הוא אמנם סלות', התיפלץ המעוות וטוב הלב, אבל מי שמניע את העלילה הוא הפיראט "ווילי חד העין", שאחרי האוצר הקבור שלו רודפים כולם. בסופו של סרט נגלה אלינו ווילי כשלד שיושב בראש שולחן והוא מפליג בספינתו מן המערה בה היה קבור. אגב, "One Eyed Willy" הוא גם כינוי לזין.

פיראט אמיתי לא אמור למנוע מעצמו לבכות, וגם לא להפסיק ללבוש שמלות נשים רק כי זה לא מקובל חברתית. כזה הוא רוברט דה נירו ב'אבק כוכבים' – מטרוסקסואל, טרנסווסטיט ונחמד יותר מדובון אכפת לי, אך בו בזמן מפקד קשוח ואהוד על כל הצוות שלו. השילוב הזה הופך אותו לא רק לדמות נהדרת, אלא גם לאחד הפיראטים המוצלחים ביותר בקולנוע.

כמו זורו, גם השם "שודד הים רוברטס" עובר בירושה, אבל את זה אף אחד לא יודע, מכיוון שהוא מעולם, כך לפחות מספרים, אינו משאיר שבויים בחיים. אלא שהסיפור הוא קצת שונה – רוברטס מעביר את השם למי שהוא חושב שראוי להחליפו וממשיך לתפקד כסגנו הבכיר עד לגיוס של צוות פיראטים חדש. מאיפה אנחנו יודעים את זה? כי האחרון לשאת בגאון את השם הוא ווסלי, אהובה הנושן של הנסיכה באטרקאפ, שאהבתו אליה היא זו שהצילה את חייו והפכה אותו לבן טיפוחיו של שודד הים רוברטס כלשהו.

זה שג'ק ספארו מטרילוגית שודדי הקאריביים הוא שודד הים הקלאסי, האנטי גיבור, נטול מצפון, חסר בושה, אנוכי, פחדן, מטורף והזוי – זו כבר סיבה לאהוב אותו ממש. אבל זה שיש איש אמיתי שנראה בדיוק כמו ספארו (ולפעמים הולך, מתלבש ומתאפר כמו ספארו) והוא רחוק מלהיות דמות בדיונית בסדרת סרטים (והוא עוד גיטריסט אגדי וג'אנקי במשרה מלאה) - זה מה שמוציא את הרוקסטאר מהפיראט התמהוני. זה וג'וני דפ.