חג גדיא

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בנרטיב הלאומי צרובה היטב דמותו של היהודי הכבול למרות זרה, נאלץ לנשוך שפתיים מול התעמרות יומיומית מצד השכנים והשלטון האנטישמי. חולם שביום מן הימים, אולי בשנה הבאה, יזכה להיות בן-חורין בירושלים הבנויה.

דמותו של העבד בונה הפירמידות השתקפה בילדותי בכל שיעור היסטוריה, בכל סיפור משפחתי או דיון פוליטי בטלויזיה. הוא התהלך מולי - שפוף, פניו מיוזעות ומלאות לכלוך. גבו חבול מצליפות הנוגש המצרי, ובפיו דרישה אחת: לא עוד. לצידו עמדו מגורשי ספרד, נדחסים אל האוניה בליל חורף גשום; ילד שאיבד את משפחתו בפוגרום; גבר שדוף עם מספר מקועקע על היד.

היה נדמה לי שהבנתי את המסר מהרגע הראשון – לא הייתה להם הזכות לפגוע בנו. אף פעם. גם לבני המיעוט החלש ביותר שמורה הזכות לחיים, לחופש, לכבוד... אין זה ראוי שקריטריון שרירותי, כדוגמת השתייכות לאומית, יכתיב את היחס המוסרי כלפי קבוצה או פרט. החוויה הקולקטיבית שלנו כיהודים מבנה תפיסה מוסרית השוללת פגיעה בחלש, הרואה את כל הבריות כשוות. האמנם?

הזהות היהודית, כבנים לעם נרדף ומוכה, מזמינה אותנו לדיון בשאלת מקומו בחברה של החלש, האחר. איך אנו מתייחסים לאלה שיש לנו האפשרות להתעשר על חשבונם, לנצל ולפגוע מבלי שנשלם על כך מחיר? האם אנחנו רומסים בדרכינו חפים מפשע מבלי לשים לב?

כפי שנסיוננו המר מלמד אותנו, היחס המוסרי למיעוט חברתי לא היה מובן מאליו לאורך ההיסטוריה. כדי להצדיק את הפגיעה, טענו רבים כי השתייכות אתנית, צבע עור או מגדר הם שצריכים לקבוע את היחס כלפי הפרט. רק במאות האחרונות, צמיחה של מודעות חברתית שהושגה בעקבות מאבק ארוך, תבעה את מושג השיוויון כערך מכונן בתרבות.

במקביל לשינוי החברתי, התעסקו הוגים רבים במרוצת הדורות בשאלת היחס המוסרי לקבוצות שוליים. כאנטי-תיזה לאפליה על רקע שרירותי, טען הפילוסוף היהודי בן זמננו, פיטר סינגר, כי היכולת לחוש היא המקנה לסובייקט את הזכות שלא לסבול פגיעה. כל מי שמסוגל לחוש כאב, אמר סינגר, מעוניין להמנע ממנו. במלים אחרות: גם גבר שחור, אישה הולנדית, כלב או ג'ירפה – אף אחד מהם לא היה מעוניין לספוג בעיטה או מכת אלה. הצורך שלא לחוש כאב פיסי משותף וזהה לכל היצורים החשים. השחור, האישה, הכלב והג'ירפה, כולם יפגעו פיסית, ואף מנטאלית, כך לפי מחקרי התנהגות, לו יותקפו באלימות.

התפיסה הזו מצליחה לראשונה להציב קריטריון ברור, מנומק ועקבי לסוגייה מוסרית שהעסיקה דורות של הוגים. הרעיונות של סינגר לא צמחו מתוך ריק: מבין כולם, זכו בעלי החיים למעמד המדוכא ביותר בחברה. הבחירה על חייהם, גופם, מקום המחיה – כולם נשללו מהם עוד בטרם נולדו. עגל בן יומו הדחוק על אוניה משך 28 יום מבלי יכולת לנוע לא זכה לטעום שביב של חירות מימיו. תרנגולות הכלואות כל חייהן בכלוב שמימדיו בקושי מכילים את גופן, הן הקורבנות הראשונות של אותה הנחה כאילו השונה אינו ראוי אלא למאום.

בחזרה לזהות היהודית: גם השנה, כבכל שנה, אני משאיר את הלחם והפיתות מחוץ לתפריט. לשאלת החברים, הלועסים מולי עוגת שוקולד אוורירית, אשיב גם הפעם, שיש לי חובה אישית ולאומית לשמר את הזיכרון הקולקטיבי. קל לשכוח שהחופש אינו מובן מאליו, להדחיק את זכר הדיכוי והאלימות שחווינו לאורך הדורות. לעתים נראה ששכחנו להפנים את הלקח. עלינו לפקוח עיניים ולשאול – האם אנחנו מתייחסים בצורה דומה לקבוצה אחרת? האם גם החברה שלנו נוהגת יחס מפלה ולא צודק? רק אם נשכיל להכיר בזכויותיהם הבסיסיות של כל החיים, ללא הבדל דת, גזע, מין או מין ביולוגי, נדע שבאמת יישמנו את שלמדנו.

* הכותב פעיל אנונימוס